שנות השלושים
ככה עליתי לארץ ישראל
המצב בוישניבה לפני עלייתי
בוישניבה אני מנהלת עסק.
יש לי כבר 4 עובדות ו-2 תלמידות . ידינו מלאות בעבודה . באות אלינו נשים מכל הסביבה . יהודיות ולא יהודיות . כפי שספרתי לך , מטבע מגורנו אנחנו מכירים את כל השכנים באזור . כי החיים שלנו עם הגויים הם דו סטריים . אנחנו ניזונים מהם והם ניזונים
מאתנו .
לייבל חולה מאד
וזקוק לתרופות יקרות ולעיתים לאישפוזים בקליניקה בוילנה . ללייבל יש
אולקוס.
באותם ימים זוהי מחלה קשה ביותר . כל החסכונות והכספים
שאני ואחותי רבקה
משתכרים , הולכים על תרופות , רופאים , פלשערים ומרפאות בוילנה . לייבל עובד כשהמחלה מאפשרת ומרויח מעט . אחי יעקב הירש , גם עוזר במימון .
אמא
גם לא כל כך בריאה . היא כבר בגיל די גבוה . סובלת ממחושים שונים . כאן כואב לה הראש וכאן הבטן . היא חלשה . אנחנו , הילדים שנותרו בבית , מחזקים ומעודדים אותה . היא במידה מסוימת תלויה בנו . לייבל
מתחתן
בגיל 36 , דרך שידוך . לאחר תקופה קצרה , מחלתו מחריפה והוא חוזר הביתה . לאשתו קשה להתמודד עם המחלה .
אחותי גיטקע
נמצא בקבוץ - הכשרה בלידה ,
רחל לאה
נשואה ומגדלת משפחה באיבניץ ,
לייבל , רבקה ואני
נמצאים בבית .
בעיירה החיים הם די שגרתיים ומנוונים . השערים לארץ ישראל סגורים
ומסוגרים .
הממשלה הבריטית
מחלקת מעט מאד סרטפיקטים - אישורי כניסה לארץ . הרבה חברה טובים , בני גילי , צעירים ציונים מתיאשים . הפעילויות ב"החלוץ" וב"שומר הצעיר" נחלשות . מחוסר ברירה , מתחילים הצעירים לבנות את ביתם בוישניבה וממשיכים לחלום על
עליה
. רבים מהצעירים כבר הגיעו לארץ ישראל . מתקבלים
מכתבים מהארץ
על הסתגלותם , מצבם וחייהם החדשים והלב "מת" מקנאה .
רבקה רוגובין
, חברתי הטובה , כבר בארץ .
אסתר ליכטרמן
, חברתי הטובה כבר בארץ .
ובוישניבה
- הממשלה הפולנית "מוציאה" לאט לאט את הנשמה . מטילה מיסים כבדים , במיוחד עלינו היהודים .
אני בטוחה
שהחלום שלי לא יתגשם לעולם .
אני כבר 8 שנים במקצוע
, עובדת ומתפרנסת . נדוניה גדולה אין לי בגלל כל ההוצאות הגדולות במשפחתי ויש לי עוד 2 אחיות שיותר מבוגרות ממני וגם כן עדיין לא מסודרות . העליה לארץ כרוכה בהרבה כסף שאין ביכולתי לממן . החלום הולך ומתרחק .
השידוך
בחורף , ביום בהיר אחד בשנת 1937 דופקת אצלינו בדלת
רשל רוגובין
. אני הייתי אז באמצע העבודה . הייתי צריכה להכין שמלה למדידה . הבחורות ישבו ועבדו . ואני הייתי טרודה במתן הוראות . רשל בקשה ממני לצאת לחדר אחר ופנתה אלי בזו הלשון :
" כבר שנים רבות שאני מאוהבת בך . אני חושבת שאת בחורה
נפלאה ,כשרונית וחברה טובה לרבקה שלי. שנים רבות , מאז היית ילדה קטנה אהבתי שבאת אלינו . את מכירה אותנו ואת משפחתנו ואנחנו מכירים אותך . אנחנו רוצים אותך
ככלה למרדכי
. אנחנו חושבים שתהיי לו אשה טובה ולנו תהיה בת נהדרת " .
כך אמרה ........... והוסיפה,
" את יודעת שגרשון כבר בארץ משנת 1926. יש לו כבר משפחה . הוא התחתן עם בחורה בשם טובה והוא מסודר היטב . יש לי כבר נכדה ממנו , רוחלה . הנה התמונות ...... מצבם הכלכלי טוב".
.......... " אני לא צריכה לספר לך שחיה רבקה עובדת במשק הפועלות בחדרה , כבר שנתים , משנת 1935 . אתן חברות טובות . מרדכי בחור מצוין , מסור , נאמן ודואג . כבר נמצא משנת 1932 בארץ . עובד פחות או יותר
ומרויח . אתם שניכם תעבדו ותבנו משפחה לתפארת . את לא מגיעה לארץ זרה . תהיה לך שם משפחה שתדאג לך ותעזור לכם להתבסס. אצלינו אנחנו דואגים אחד לשני ומאד מסורים אחד לשני . מרדכי גר עכשיו אצל גרשון וחוסך כסף כמה שהוא יכול . "
....... כך אמרה .
לבסוף הוסיפה :
" רבקה
מאד מצליחה בעבודה . מאד מקובלת ויש לה קשרים . היא יכולה להשיג לך סערטיפיקט . היא כתבה לי שיש הזדמנות נהדרת להשיג סערטפיקאט רשמי .
בחורה הולנדית
, שאמורה היתה להגיע
ל"משק הפועלות"
התחרטה . קשה לה להפרד מהוריה ומשפחתה ולעלות לארץ . רבקה יכולה להשיג את הסערטיפיקט בשבילך . יש לך הזדמנות גם לעלות לארץ ישראל וגם להתחתן עם הבן שלי, עם
מרדכי
. "
אמרה ולא הוסיפה עוד .
עניתי לה :
" תני לי לחשוב ".......
הלבטים והמחשבות
הלב דפק בחזקה .
חזרתי לחדר העבודה הבחורות עבדו במרץ . המשכתי בעבודתי אבל המחשבה לא נתנה לי מנוח . איזו הזדמנות ! נכון שאת מרדכי אני לא מכירה כל כך טוב . אבל אני זוכרת אותו עובד בחנות ועוזר בבית לסחוב את הפרנסה . אני זוכרת אותו כבן אדם נוח , שקט , נעים הליכות .
מצד שני
יש לי הזדמנות פז לעלות לארץ ולהגשים את חלומי ועוד לבנות משפחה בארץ . אני מכירה את המשפחה . משפחה טובה , מלוכדת . אמא חכמה , אבא שלהם שקט ועדין נפש. מאמא שלו רשל, שמעתי הרבה פעמים על המשפחה , על משפחת רוגובין ועל משפחת לוין - שהוא שם משפחתה של רשל מבית הוריה , עוד לפני שחשבה שאהיה כלתה .
כשנכנסים לביתם , תמיד יש ספר קריאה , עתון , ותמיד אוירה נעימה ורצינית . האחים קשורים זה לזה בעבותות אהבה .
שלמה
, האח הגדול מוויליקה , בחור יפה תואר , בעל נכסים , אמיד , קשור מאד למשפחה , אוהב לעזור ולהרים את כולם . תמיד דואג לכך שלא יחסר ושכולם יהיו מאושרים . דאג גם לשני האחים הקטנים ,
הירשה ואייזיק
והכניס אותם לעבודה בעסקי עצים .
מצד שלישי
, לעזוב את ביתי שאהבתי ושאני נותנת בו את חלקי , לעזוב את לייבל , אחי החולה שנתן את כל כולו למשפחה בזמנים קשים שאבא מת? לעזוב את אמא שלא מרגישה טוב וכבר באה בשנים . לעזוב את אחי , יעקב הירש שהיה ה-ציוני ב-ה הידיעה ולעלות- ושהוא ומשפחתו ישארו? אני כל כך קשורה אליו , אל טייבל ואל ילדיו אברהם בנימין
וחיימקה ? לא יכולתי להרגע . הבנות הרגישו שמשהו לוחץ ומציק לי . אבל אני לא אמרתי דבר .
בסוף יום העבודה הלכתי לאחי
וספרתי לו אודות השיחה עם
רשקה
רוגובין
.
"מה דעתך ?"
שאלתי , היה חשוב לי מה הוא חושב . החזקתי ממנו מאד , כמו כל בני העיירה . אחי אמר לי :
" סעי!
אל תפסידי את ההזדמנות .
מרדכי
בחור טוב , אנחנו מכירים את המשפחה . הם קשורים מאד
ולא תהיו לבד
. כל ימי חייך חלמת על ארץ ישראל , סעי! את תהיי הראשונה ואנחנו נבוא בעקבותייך "
. אחי הוסיף ואמר :
" מגיע רגע שהאדם חייב לדאוג גם לעצמו . אל תדאגי אנחנו נסתדר , ואם ירצה השם נהיה כולנו במהרה
בארץ ישראל "
לא ישנתי טוב כמה לילות . שקלתי את הדברים לכאן ולכאן . לבסוף החלטתי :
אני נוסעת !
|