וישניבה לאחר עלייתי ארצהחורבן הקהילה
הנאצים ימח שמם מגיעים לעיירהשלמה אלישקביץ , בן דודי , לחם ביערות , היה פרטיזן , עבר את השואה והגיע לארץ ישראל בשנת 1946 , ספר את הספור הבא :שלמה נופל בשבי ובורח" בעלות השחר , אור ליום ראשון , 22 ליונ י 1941 פרצה המלחמה בין הגרמנים לרוסים ובשעה 11.00 הייתי כבר במדי הצבא האדום . עוד לפני כן , בשנת 1940 כאשר הרוסים נכנסו , לקחו אותי לחדשיים לרוסיה למילואים .עם פרוץ המלחמה ,שרתתי בגומל בחיל הקשר ליד העיר
הגדולה , מינסק .
כשהייתי בתפקידי בתצפיות מטוסי אויב , באחד הימים , מטוסים גרמניים הגיעו בגיחה והחלו להפציץ את האזור . התחלנו לברוח והגענו מאד קרוב לוולוז'ין . שם חנינו כמה שעות . הגרמנים התקרבו למקום ואנחנו ברחנו הלאה לרקוב . כשברחנו מרקוב נפלתי בשבי הגרמנים . זה היה ליד גשר הברזני . ההפגזות פגעו בגשר והגשר נחצה לשני חלקים . חצי מהגדוד הצליח לברוח וחצי נשאר . אני הייתי בין הנשארים . גרשו אותנו למקום ליד מינסק . גדרו שדה גדול בגדר תיל כמו לבהמות . הביאו לשם אלפי חיילים שבויים . והנה , שמתי לב שבאים מידי פעם לקחת קבוצת חיילים במשאיו אולם הם לא חוזרים למקום .
הבריחה" ברחתי עם עוד שני בחורים יהודים . בלילה התחיל לרדת גשם . הלילה היה חשוך וערפילי . הגרמנים נכנסו לבוטקעס שלהם , נצלנו את ההזדמנות ושלושתנו עברנו דרך הגדרות והתחבאנו , רצנו והתחבאנו ונכנסנו לשדה של שיפון . היו שם שבלים גבוהות מאד . שם נפרדנו . אני הלכתי לחוד והם לכיוון אחר . הלכתי לווישניבה שבוע שלם . הלכתי בלילה וביום התחבאתי ביער . פעם היה אוכל ופעם לא . בהתחלה הייתי במדי הצבא הרוסי . אח"כ , בזמן הבריחה נכנסתי ברקוב לגוי , מכר שלי . אמרתי לו: תציל אותי . תן לי אלטע זאכן וקח את הנעלים שלי והמדים שלי . וכך היה . הוא נתן לי בגדים , נתן לי ככר לחם .אחרי שבוע הגעתי לוישניבה . "
וישניבה - מה קורה בה ?"כשהגעתי לעיירה , התחבאתי ולא רציתי בשום אופן להראות . הייתי חייל רוסי , שעסק בתצפיות מטוסים ועכשיו -עריק . אצלינו בשוק בוישניבה , עמדו כל הגויים . שוק מעורב של גויים ויהודים , כך שכולם יכלו לראות אותי . פחדתי לצאת מהבית . כולם ידעו שאני חייל רוסי - אז מה פתאם אני פה? בנוסף , הצבא הרוסי הפיץ פקודה שכל מי ששרת בצבא שיבוא להתפקד . ברור היה לי שלא אלך , כי יהרגו אותי מיד . התחבאתי חודש ימים אצלי בבית . היה לנו בית גדול , רפתות וערימות חציר גבוהות . אח"כ החלו לגרש את כל היהודים לגיטו . כשהחלו לגרש לגיטו יצאתי מהמחבוא . בחודש שהתחבאתי קרו הרבה דברים . כל רביעי וחמישי היו שחיטות . הגרמנים באו ולקחו אנשים . הגויים היו מלשינים , "זה קומוניסט"......ואז היו באים ולוקחים את אותם חברה , והורגים אותם . יום אחד אספו 38 יהודים והביאו אותם לבית הקברות . ביניהם היו יהודים מבוגרים וצעירים כמו: יעקב הירש ובנו אברהם בנימין , הירשה רוגובין , איזיק רוגובין ואחרים . הם חפרו בור . כאשר גמרו לחפור דחפו אותם לבור וירו בהם ממכונות יריה שעמדו על גבעה מול בית הקברות היהודי , על המקלט הגרמני שנבנה במלחמת העולם ה-1 . כולם נהרגו . הגויים ספרו ששלושה ימים אחרי הרצח עוד הורגשו זעזועים בפנים הבורות.....עוד פרפרו שם חיים ......עד שהאדמה שקטה . .......אותו לילה ליל רצח 38 הקדושים הוישניבואים , התחבאתי כמו תמיד בערימת השחת בחצר שלנו . לא יכולתי לישון מפחד וקצת אחרי חצות ברחתי לברשקביץ שם גר חבר טוב של המשפחה .אח"כ , אחרי הרצח , כשגרשו אותנו לגיטו , יצאתי מהמחבוא . הגיטו תפס את כל רחוב קרבה וחצר בית הכנסת . את בתי היהודים עקלו , והמקום היה מוקף גדר של לוחות משולבים בחוטי תייל . נידונים היינו להמצא אך ורק בתחומי הגיטו ומי שימצא מחוצה לה אחת דינו - מוות .
העבודה שעבדתי בהיותי בגיטו,אני עבדתי בהעמסת עצים לקרונות בבוקטובה . המקום היה 7 ק"מ מהעיירה . שם היתה תחנה ושם היו הרבה עצים . כל השבוע עבדנו וביום שישי , 16 גברים היו חוזרים לשבת הביתה והיתה מגיעה קבוצה אחרת . במוצאי שבת היינו חוזרים לעבודה . הגרמנים שמרו עלינו . יצאנו לעבודה בבוקר , עם גרזנים , מסורים , חבלים , בכדי להרים את בולי העץ הגדולים לוואגונעס (קרונות) . במקום שהיינו הסתדרנו עם הגרמנים טוב . הם היו פועלים , אנשי עבודה ולא ס.ס. . בתוך המועקה ששררה בגיטו , היתה היציאה לעבודה מעין השתחררות מאוירת הדכאון שהיתה תלויה באויר . תמורת העבודה היתה חלוקה של 200 גרם לחם ליום ולא פעם בתוספת של התעללות ועלבונות מדכאים . לא פעם אירע שכאשר היינו חוזרים מהעבודה , היה מקדם את פנינו השוטר בקריאות מעליבות במכוון ומתחיל בתרגילי אמון : בהמות , לעמוד! לשכב ! לרוץ! להתקדם ! בעוד השכנים שלנו , שהשתכנו בינתיים בבתנו , עומדים וצופים במחזה ומתמוגגים ממש מצהלה , והזאטוטים שביניהם מידים בנו אבנים . ויש אשר קונסקי , הגוי , היה גם הוא מקבל את פנינו בקריאות : " שירו קטייושה' נו, למה אינכם שרים 'קטייושה' ?" . הוא התישב בביתו של יעקב רבינוביץ .
בפעם האחרונהבפעם האחרונה שהגענו לגיטו , ביום שישי לפנות ערב , המשטרה הגרמנית היכתה אותנו מכות אכזריות ולקחו כל מה שהיה לנו . הגענו לשער הגיטו ואמרנו : "חברה , משהו לא בסדר פה" . הם מתהוללים יותר מדי . מה עומד לקרות ? החלטנו שלא נשאר כל השבת בבית אלא נחזור לעבודה בשבת השכם בבקר .התאספנו ב- 6.00 בבוקר והלכנו. החברה מהמשמרת התפלאו למה הגענו כל כך מוקדם . ענינו: חברה, אנחנו מרגישים שמשהו לא בסדר . המשטרה מרשה לעצמה יותר מדי . היכו בנו ולקחו מאתנו את כל מה שהיה לנו . ועוד אמרנו להם : אל תחזרו הביתה ! . אבל הם השיבו : אפשר לחשוב שזאת הפעם הראשונה שהמשטרה לא בסדר . ואנחנו מתחננים ומבקשים : אל תלכו הביתה . "נלך דרך בוגדנוב " אמרו , "הגרמני שעובד שם , אפשר להסתדר אתו . הוא יביא אותנו לגיטו ואז לא יכו אותנו ". הם חזרו בשבת אחה"צ וביום ראשון כולם נהרגו .
מה קרה לנו?אנחנו לא ידענו שום דבר . ביום ראשון לא עבדו . יושבים אנו על גבעה וכולנו משוחחים בינינו . דואגים מה יהיה אתנו . יושבים אנו ליד הגרמנים ומדברים . לפתע גויה מהעיירה שלנו עוברת לידינו ואומרת : הוי יהודים שלי היקרים . האינכם יודעים? והיא מדברת בשפת בלורוס . "האם יודעים אתם מה מתרחש בגיטו ? הרגו ושרפו את כולם " . "עוד בלילה אור ליום א' הקיפו אנשי ס.ס. את הגיטו , ועם שחר יצאה פקודה דחופה לארוז את החפצים ולעמוד איש איש ע"י ביתו , מכיוון שנתקבל צו להעביר את יהודי וישניבה למחנה עבודה . וכאשר כולם עמדו כבר עם צרורותיהם מוכנים לדרך , החלו אנשי הס.ס. עם פרגולים ביד לדחוף ולהריץ את כולם לבית הכנסת . היתה זו בתיה פודבורזסקי שקפצה מהמכונית שהובילה אותם למקום ההריגה בסוף רחוב קרבה , וקראה בקול: "יהודים , הצילו את עצמיכם!" אולם כדור השיגה מיד ונפלה חלל במקום. לקול קריאתה החלו רבים לברוח אל תוך הקמה אשר בצידי הדרך . אולם גם אותם השיגו כדורי הגרמנים , וכולם , להוציא יחידים , נורו בדרך בריחתם ונפלו חללים בכסותם בגופותיהם את כל השטח אשר בין מקום ההריגה והיער ........." ( מתוך עדותו של גדליה דודמן מתוך ספר הזכרון לוישניבה )נשארנו מאובנים . לא יכולנו לזוז מהמקום . "מה עושים חברה . עוד מעט יבואו לקחת גם אותנו " . התחיל להחשיך . החלטנו לא להפרד בינתים . היינו בטוחים שלא יגיעו אלינו בלילה אלא למחרת בבוקר . כבר לא שכבנו לישון ולא הורדנו את הבגדים . עמדנו ליד החלונות בבית הגדול , { (במחנה העבודה ) היכן שהתגוררנו במשך שבוע העבודה }, לראות אם באים לקחת אותנו . אמרנו לעצמינו שנכון שהגרמנים שומרים עלינו אבל קדם כל שומרים הם על עצמם . מה שיהיה יהיה . נקום מחר מוקדם בבוקר בשעה 6.00 . תמיד הגרמנים מגיעים יותר מאוחר , נותנים לנו הוראות עבודה ומה צריכים לעשות בדחיפות .הגענו לעבודה כרגיל . חתכנו את הגדר . התחלקנו לשלש קבוצות והחלטנו שנפרד וננסה להנצל . נכנסנו שלשת הקבוצות ליער והתחלנו ללכת . הגרמנים הגיעו ואנחנו היינו במעמקי היער . שומעים אנו צעקות וקולות : יהודים , אל תפחדו , בואו חזרה , לא יאונה לכם כל רע . ......יהודים....יהודים ....! ואז החלו לירות באויר . אנחנו כמובן לא ענינו . אנחנו נפרדנו משתי הקבוצות האחרות והתחלנו ללכת . חצקל גליק הכיר את היער מצוין והוא היה המנהיג שלנו . הגענו לגבעה קטנה בין העצים . שם התמקמנו . שכבנו שם עד הלילה . זה היה לא רחוק מוישניבה . כמו כל הוישניבואים , גם אני הכרתי היטב את הגויים שבסביבה . בלילה הלכנו , חצקל ואני , למכירים שלי ושאלנו : " מה נשמע בעיירה?" אז הגויים ספרו לנו ששרפו את כולם . לא האמנו . אני רציתי להאמין שמישהו בכל זאת ניצל ע"י הגויים . הורי ידעו שההזדמנות היחידה להשאר בחיים זה להיות בין הגויים . באותו ביקור , הגויים נתנו לנו לחם , חלב , גבינה , והבאנו לחברה ביער . המזון הספיק לכמה ימים . נשארנו על הגבעה שבועיים . משם המשכנו לגיטו קרבה . אברשה בארוויק נשאר . " . " מסע התלאות להשארות בחיים החל ....... |
|
לפרק הבא בסיפור חזרה לדף הפתיחה |