"העיירה ואני"

מאת דבורה הלברג (רוגובין)

לתוכן העניינים

Chaya Rogovin
אמי חיה (אלישקביץ') רוגובין ז"ל.
ערד 1998

מבוא

" אור ליום א' י"ז אלול תש"ב , ( 30 באוגוסט 1942 ) יום גנוסיא , חוסל הגטו בוישניבה . מבעוד בוקר צלצלו פעמוני הכנסיות ובשרו את בשורת הטבח לכל הגויים אשר בכפרים מסביב . לאלפיהם הם התאספו באותו יום לעיירה , מלאו את רחובותיה והתגודדו בסביבת המוקד" (מתוך ספר זכרון לקהילת וישניבה )

וביום אחד נעלמו אח ואחות , אמא ואבא דודים ודודות . מביתה הישן של אמי נותרה רק היא . מביתו הישן של אבי נותרו לפליטה גם אחיו ואחותו .

שבועיים לאחר הכריתה , נולדתי בארץ ישראל. בין ראש השנה ליום הכפורים ענף צעיר למשפחה ענפה השולחת שורשיה העמוקים גם במולדת המתחדשת . שנה חדשה התחלה חדשה .

בארץ מתקדרים השמים , אפור בנשמה ואפור בלב. חבורות חבורות של צעירים שבאו מהגולה להגשים חלום , מתגודדים ומתלחשים על שמועות על מלחמה , רצח ודליקה בבית הישן שהשאירו מאחור .
כל אחד בטוח שמשפחתו לא תפגע - כי לא פגעה . המוח האנושי לא מסוגל לספק לבנים את הדמיון השטני של מזימות המפלצת הגרמנית .
ואני ילדה קטנה גדלה מתחת לעץ תות בין רחוב השחר לרחוב עבודה בכפר סבא. ואבא מחייך ואמא מחיכת . גם אחי צביקה נולד בספטמבר לאחר ארבע שנים להתחלה חדשה ותקוה חדשה .

שלמה אלישקביץ , בן דוד של אמי , פרטיזן , מביא את האמת הקשה והמרה . אמא מסתגרת בבית , לא רוצה לראות איש . היא הבת הצעירה במשפחה נשארת לשמר זכרון של חיים שלמים , של אהבות ושנאות , אושר ועצבות .

אבא לא נרגע ומחלק את צערו עם אחיו גרשון ואחותו רבקה . וישניבה נמחקה והם אודים מוצלים משריפה .

כשהיינו קטנים , נהגנו , צביקה אחי ואני לחפש במפה את מקום העיירה . ע"י וולוז'ין , אבא אמר , " 40 ק"מ מוילנה " , אמרה אמא . ולא מצאנו . חשבנו דמיון , חשבנו עולם קסום , והיינו חוקרים ושואלים על משפחה ונוף ומנהגים ומאכלים , על חברים ותנועת נוער .

עם חלב אמי ינקתי סיפורי כמיהה וגעגועים לעולם שהיה ואיננו והרגשתי עצב וצער .עם חלב אמי ואבי ינקתי את הפחדים על חיים ומוות ,משפחה וילדים . הרגשתי שעלי להעניק אושר וחיבה במשפחה ובחברה ,הרגשתי צורך להוכיח שיש גם טוב ויש גם יושר בעולם . הפנמתי את שתיקותיהם , הפנמתי את שמחתם . הרגשתי רצון עז לגונן עליהם בחום ואהבה .

צלצולי הפעמונים של הכנסיות ביום א' , יום גינוסיא , י"ז באלול תש"ב , 30 באוגוסט 1942 מהדהדים בהתנהגותי ובאופיי. לידתי ובואי לעולם באים להזכיר ולשמר את השרשרת הארוכה של משפחתי שלמדתי להכיר דרך הזכרון של אבי ואמי ולהנחילם לילדי ונכדי . התנהגותי ואישיותי באים מכוח תבנית ארץ מולדתי .

לפניכם אוסף סיפורים על חיי העיירה וישניבה השזורים בחיי משפחת אלישקביץ' בשנים של מלחמת העולם הראשונה שנת 1915 עד לחורבן הקהילה בשנת 1942.
ניסיתי יחד אתה לשחזר את השתלשלות המאורעות בעיירה מילדותה עד לבגרותה. לעתים בקשתי ממנה לנסות ולחזור במנהרת הזמן לרגשות שהציפו אותה באירועים השונים שעברה, אפילו בילדותה . "בשביל מה את צריכה את זה?" שאלה אמי .
"בשביל לפתוח חלון לחיים שהיו ואינם ולשמר אותם לדורות הבאים. את חוליית הזכרון שמחברת אותנו לעולם זה" עניתי.

אמא נפטרה ב-כ' באלול תש"ס והובאה לקבורה ב-כ"ב אלול תש"ס 22.9.2000 .

דבורה (רוגובין) הלברג
מודיעין

תוכן

למשלוח תגובה בדואר אלקטרוני

נספחים

1