שנות השלושים

"המשיכי "......אחי אמר, "אל תפחדי ......לא יעשו לך שום דבר............תתחילי להתארגן כפי שקבלת בהוראות ......"

כעבור זמן , ב- 23.9.1938 , קבלתי מכתב רשמי מודפס מהמשרד הארץ ישראלי המרכזי בורשה שכתוב בזו הלשון :

" אנו מתכבדים להודיעך כי תעודותיך כבר מוכנות לנסיעתך לא"י באניה פולוניה שתפליג מקונסטנצה ב- 1938 . ........עליך לבוא ללבוב לא יאוחר מיום 6.10.1938 בבקר , בכדי לקבל שם את התעודות לעבור שם בקרת רפואית ע"י הרופא של המשרד הא"י בלבוב ולצאת משם לדרך ביום 6.10.1938 בשעה 3.00 אחה"צ ברכבת מיוחדת שלנו , שבה יסעו העולים מורשה ומלבוב לאניה הנ"ל , ושהולכת ישר מלבוב עד קונסטנצה עם מלוה מיוחד מטעם משרדנו............

לתצלום המסמך הנ"ל

ב- 30.9.1938 קבלתי את הויזה של הסוכנות היהודית לא"י , מחלקת העליה מהמשרד הא"י המרכזי בורשה .

אני נפרדת מוישניבה

קדם כל הודעתי לבחורות , על החלטתי הסופית . גמרנו את כל העבודות וסגרתי את העסק . הודעתי שיותר עבודות אני לא מקבלת . התחלתי לארוז את החבילות . היה לי רשיון לקחת מטען של 100 ק"ג ועוד 25 ק"ג שיכולתי לקחת אל הקרון . ארזתי את מכונת התפירה שהיא היתה מן ערבות לקיום , כל כלי התפירה האחרים כמו : מחטים , מספרים , כלי מדידה וכו'. אמא נתנה לי מצעים , כריות ושמיכות , מפות ומפיות . ארזתי בגדים לחורף ולקיץ , מגהץ פחמים , וואלגער הולץ ( מיישר מצעים לאחר הכביסה ) . אמא של מרדכי נתנה לי סדור תפילה ואמא שלי נתנה את "צאנה וראינה " בכדי שאהיה יהודיה כשרה. לקחתי אתי גם אלבום תמונות וספר זכרונות שחברות כתבו לי בתוכו, מילות פרידה . אמא שלי כל הזמן ברכה אותי ואחלה לי שיהיה טוב ושאצליח .

הלכתי לבקר את כל אנשי העיירה ולהפרד מהם . נכנסתי בית בית וספרתי שאני נוסעת לארץ ישראל . בקרתי את כל צוות המורים שאחי עבד אתם במשך שנים . בקרתי אצל משפחת אלתר פודבורסקי , ואצל אחרים . כל אחד ברך אותי ואחל לי הצלחה בדרכי החדשה . ההורים של מרדכי ארחו אותי . רשקה ספרה לי שוב על המשפחה, על משפחת רוגובין ועל משפחת לוין . אחותה פריידה ובעלה שגרו עמם באותה חצר , גם כן הגיעו להפרד וחבקו אותי בחום . גיטקה באה מהקבוץ בלידה , רחל לאה , אחותי הגדולה , הגיעה מאיבניץ . במשפחת אחי יעקב הירש וגיסתי טייבל , השמחה היתה רבה. בניהם , אברהם בנימין וחיימקה הסתכלו עלי בהערצה ודברו על זה שהם מקווים שנוכל להפגש בארץ ישראל ולהתאחד מחדש .

נסעתי להפרד מאח של מרדכי , שלמה ואשתו סוניה , בוויליקה . היה להם בית מלון והם גרו בדירה במלון . הם ערכו לי קבלת פנים יפה ונתנו לי את ההרגשה שאחות אהובה נוספה להם . אברמלה ולאהלה היו ילדים קטנים . הם היו חביבים מאד והסתובבו כל הזמן מסביבי . הייתי אצלם כמה ימים . לקחתי מהם תמונות של המשפחה ונפרדנו בהתרגשות רבה .

חשמל

ערב יציאתי לארץ ישראל , הגיעו מודדים לבדוק כדי להכין תכנית לרשת חשמל בעיירה . שבוישניבה יהיה חשמל ....... בדיוק כשאני עוזבת ...... טלפון היה . אם רצינו להתקשר היינו הולכים לבית הדואר ומשם היינו מתקשרים .

בית ספר תרבות

המורים החלו להתארגן בהסתדרות משלהם ואחי נכנס כחבר בהסתדרות המורים בוילנה . מצבם הכלכלי של המורים נעשה טוב יותר אבל עדיין אי אפשר היה להתפרנס ולקיים משפחה בכבוד , - מעבודת הוראה . כל ההתפתחות של ביה"ס , שהזכרתי, היתה תחת השלטון הפולני שאפשר ליהודים חופש בחינוך

הנסיעה לארץ ישראל

לאמא לא היה הכח לבוא אתנו לתחנה . התחבקתי אתה שעה ארוכה . היא עמדה ליד השער של ביתנו ברחוב ווילנער גאס ונופפה בידה לשלום . העגלה התקדמה . לאט לאט התרחקנו . אמא הלכה ונעשתה קטנה יותר עד שלא ראיתי אותה .

בתחנת הרכבת בבוגדנוב עמדו רבים מבני העיירה שבאו ללוות אותי . כולם אחלו לי דרך צלחה . כל אחד נתן עצות , רבים מסרו דרישת שלום לוישניבואים שכבר נמצאים בארץ . התחבקתי בחום ובדמעות עם לייבל ורבקה , עם טייבל , אברהם בנימין וחיימקה אהובי ועם בני עיירתי . הרכבת הגיעה . העלינו על הרכבת את כל הבגאז' (החבילות ) . אחי יעקב הירש עלה איתי לרכבת וליווה אותי עד לברנוביץ .

.....ניסינו לדחוס בנסיעה את כל מהות חיינו . היתה זאת שיחת פרידה במלוא מובן המילה . דיבר בהתפעלות על המורים והמורות החדשים שהגיעו לוישניבה , על השכלתם הרחבה , על הפתיחות הרבה שלהם שלא היתה בזמנו . דבר על המקצוע שהביא לו הרבה הערכה וכבוד אבל לא שכר . דבר בדאגה על עתיד ילדיו ועל עתיד משפחתו בגולה ועל חלומו לעלות לארץ ישראל . בקש ממני לכתוב מכתבים ולעדכן אותו על מה שקורה אתי . אמר שהוא רואה בחיוב את מהלך חיי שאני מובילה וכי הוא מקווה שאכן אהיה מאושרת . אמרתי לו שאעשה הכל כדי שיוכל לעלות לארץ עם כל בני המשפחה .

בברנוביץ נפרדנו . הוא נסע לוישניבה ואני המשכתי נרגשת , בדרכי ללבוב . עברנו ליד שדות , יערות , נהרות והגעתי ללבוב . עדיין לא הייתי בטוחה . פחדתי שיחזירו אותי בחזרה . ד"ר ויגודצקי נחשב לאישיות חשובה . אבל ההיפך הוא הנכון .

בלבוב , עברתי שוב בדיקה רפואית . תודה לאל ! ד"ר וינטר אמר לי שאין לי שחפת ושאני יכולה להמשיך בדרכי . מלבוב נסענו ,עם מלווה מיוחד , כל העולים מוורשה ומלבוב ברכבת מיוחדת לאניה פולוניה שעגנה בקונסטנצה , ברומניה .

מלבוב נסע אתי הסופר אשר ברש . ספרתי לו את הספור על השחפת . אשר ברש היה באותה תקופה שליח של הארץ בגרמניה ולאחר מכן הגיע לוורשה . הוא שמע אותי בענין רב ואמר : "אל תפחדי . אני מאחוריך "....

הגענו לקונסטנצה .

הגעתי לארץ ישראל

אני לומדת ב"משק הפועלות"

התחתנתי במזל טוב