שנות השלושים

ככה עליתי לארץ ישראל חלק ב'

הסערטיפיקט

באתי לאמא שלי וספרתי לה שאני עומדת לקבל סערטיפיקאט לעלות לארץ ישראל , שם אתחתן עם מרדכי . אמא שלי גם חשבה שזה טוב . היא כבר היתה חלשה וידעה שלא יעזור כלום , אם החלטתי שאני נוסעת אז כך יהיה . כמובן שכל אמא רוצה את ילדיה לידה אבל חשבה שזה טוב בשבילי ונתנה לי את ברכתה . אח"כ הלכתי ליצחק ורשל רוגובין ואמרתי להם שאני מסכימה . כמובן שלא היה קץ לשמחתם והענין התחיל לקבל תאוצה .

באותה תקופה , הנריטה סולד פעלה רבות על מנת להעלות נוער יהודי ללמוד בארץ ישראל , ולהכשיר אותו לקראת התישבות ובנין הארץ . המטרה היתה שבארץ הדור הצעיר ילמד חקלאות, יעבוד ויוכשר לבנות ישובים וקבוצים . לשם כך , בעדיפות ראשונה היו הצעירים שקבלו את הסערטיפיקטים . גם אני קבלתי סערטיפיקט (רשיון עליה - ויזה ) כתלמידה ב"עלית הנוער" של הנריטה סולד .

התהליכים שעברתי עד לנסיעה

רבקה המליצה עלי בחום לפני הממונים ב"עלית הנוער" ותארה את כישורי והתאמתי ללימודים ועבודה . היא קבלה את הסערטיפיקט מויצ"ו , ישר לידיה והעבירה אותו אלי .

זה לא היה כל כך פשוט .

הייתי צריכה להצעיר את גילי ב-5 שנים . במראי נראיתי מאד מאד צעירה . הייתי רזה וכחושה ותמיד הלכתי עם צוארונים גבוהים . הייתי כהה במראי , עינים שחורות גדולות , עור צח וחלק ונראיתי בגיל תלמידת גימנסיה . כך שזה לא היה קשה. לשם כך הלכו עמי שני וישניבואים לוולוז'ין, למשרד הפנים שלהם , שינו וחתמו על גילי שאמור להיות ב- 5 שנים יותר צעיר . הם עשו זאת בדבקות , באמונה ובחום וטענו שלמען ארץ ישראל מותר ומצווה לעשות הכל כדי שהצעירים יוכלו לעלות . היה צורך גם חתימה שאני חברה בתנועת "החלוץ" וגם את החתימה הזו כמובן קבלתי , בהיותי חברה בתנועה הרבה שנים . באותה הזדמנות הזמנתי דרכון.

במשרד הארצישראלי בוילנה , נבדקתי ע"י ד"ר ויגודצקי, - שהיה מאד מקובל בקרב יהודי וילנה , ובנוסף היה "שטום ווי די וואנט" (חרש כמו הקיר , הכוונה שלא שמע מימינו לשמאלו ), - בדק את ריאותי ואמר : "חבל על הסערטפיקט , את חולת שחפת ולעולם לא יכניסו אותך לארץ ישראל " . נשארתי המומה . ממתי אני חולת שחפת ? אבות אבותי לא חלו בשחפת וגם לי אין שחפת ! לא יכולתי לסבול קביעה זו . הרגשתי מבחינה בריאותית מצוין .

באתי לד"ר פרלמן , שעבד תקופה מסוימת עם ד"ר ויגודצקי , וספרתי לו על הקביעה של ד"ר ויגודצקי . " אל תתעסקי אתם " , הוא אמר " המשרד הארצישראלי עושה כל מיני גנבות . הם בכוונה אומרים לך כך כי הם מעונינים בסערטיפיקט שלך . " "את יודעת מה הם עושים עם הסערטיפיקט ? הם מוכרים אותו בהרבה כסף ליהודי בעל אמצעים ובכסף הזה הם מתקימים " ! התברר לי כבר מהסיפורים של הקבוץ בלידה , שגיטקה היתה וגם מהמקרה שלי שלמשרד הארצישראלי לא היו מקורות מימון . כמה סערטיפיקטים קבלו מהאימפריה הבריטית ? 2 - 3 לשנה . הם היו מתקימים ממכירת האישורים .

מלאתי את השאלון וחזרתי הביתה .

בבית

נסעתי באוטובוס ,חזרה הביתה לוישניבה . כל הדרך שחזרתי שוב ושוב את הפגישה במשרד הארצישראלי . הייתי נרגשת ורוגזת . חשבתי שאולי זה גורל ? אולי באמת אני לא צריכה לנסוע . אבל מצד שני , מה פתאם אני חולה בשחפת ? הדרך לוישניבה נראתה לי יותר ארוכה , כאילו הזמן עומד מלכת וקובע קביעות מוזרות . הגעתי הביתה בשעות הצהרים . עדיין הבחורות המשיכו לעבוד ולגמור עבודות שהתחלנו . המתלמדות עדיין עזרו גם כן . כמובן שהראש שלי לא היה בעבודה . רצתי לאחי לביה"ס , הוצאתי אותו מהשעור ובהתרגשות ספרתי לו את כל הספור . ברגזה אמרתי לו : "מה דעתך ? ד"ר ויגודצקי מאד ידוע והוא יכול לעשות לי צרות . האם להמשיך בתהליך או להפסיק?" .

"המשיכי "......אחי אמר, "אל תפחדי ......לא יעשו לך שום דבר............תתחילי להתארגן כפי שקבלת בהוראות ......"

כעבור זמן , ב- 23.9.1938 , קבלתי מכתב רשמי מודפס מהמשרד הארץ ישראלי המרכזי בורשה שכתוב בזו הלשון :

" אנו מתכבדים להודיעך כי תעודותיך כבר מוכנות לנסיעתך לא"י באניה פולוניה שתפליג מקונסטנצה ב- 1938 . ........עליך לבוא ללבוב לא יאוחר מיום 6.10.1938 בבקר , בכדי לקבל שם את התעודות לעבור שם בקרת רפואית ע"י הרופא של המשרד הא"י בלבוב ולצאת משם לדרך ביום 6.10.1938 בשעה 3.00 אחה"צ ברכבת מיוחדת שלנו , שבה יסעו העולים מורשה ומלבוב לאניה הנ"ל , ושהולכת ישר מלבוב עד קונסטנצה עם מלוה מיוחד מטעם משרדנו............

לתצלום המסמך הנ"ל

ב- 30.9.1938 קבלתי את הויזה של הסוכנות היהודית לא"י , מחלקת העליה מהמשרד הא"י המרכזי בורשה .

אני נפרדת מוישניבה

עדיין לא הייתי בטוחה שבלבוב יתנו לי להמשיך , אבל התחלתי להתכונן לנסיעה.

קדם כל הודעתי לבחורות , על החלטתי הסופית . גמרנו את כל העבודות וסגרתי את העסק . הודעתי שיותר עבודות אני לא מקבלת . התחלתי לארוז את החבילות . היה לי רשיון לקחת מטען של 100 ק"ג ועוד 25 ק"ג שיכולתי לקחת אל הקרון . ארזתי את מכונת התפירה שהיא היתה מן ערבות לקיום , כל כלי התפירה האחרים כמו : מחטים , מספרים , כלי מדידה וכו'. אמא נתנה לי מצעים , כריות ושמיכות , מפות ומפיות . ארזתי בגדים לחורף ולקיץ , מגהץ פחמים , וואלגער הולץ ( מיישר מצעים לאחר הכביסה ) . אמא של מרדכי נתנה לי סדור תפילה ואמא שלי נתנה את "צאנה וראינה " בכדי שאהיה יהודיה כשרה. לקחתי אתי גם אלבום תמונות וספר זכרונות שחברות כתבו לי בתוכו, מילות פרידה . אמא שלי כל הזמן ברכה אותי ואחלה לי שיהיה טוב ושאצליח .

הלכתי לבקר את כל אנשי העיירה ולהפרד מהם . נכנסתי בית בית וספרתי שאני נוסעת לארץ ישראל . בקרתי את כל צוות המורים שאחי עבד אתם במשך שנים . בקרתי אצל משפחת אלתר פודבורסקי , ואצל אחרים . כל אחד ברך אותי ואחל לי הצלחה בדרכי החדשה . ההורים של מרדכי ארחו אותי . רשקה ספרה לי שוב על המשפחה, על משפחת רוגובין ועל משפחת לוין . אחותה פריידה ובעלה שגרו עמם באותה חצר , גם כן הגיעו להפרד וחבקו אותי בחום . גיטקה באה מהקבוץ בלידה , רחל לאה , אחותי הגדולה , הגיעה מאיבניץ . במשפחת אחי יעקב הירש וגיסתי טייבל , השמחה היתה רבה. בניהם , אברהם בנימין וחיימקה הסתכלו עלי בהערצה ודברו על זה שהם מקווים שנוכל להפגש בארץ ישראל ולהתאחד מחדש .

נסעתי להפרד מאח של מרדכי , שלמה ואשתו סוניה , בוויליקה . היה להם בית מלון והם גרו בדירה במלון . הם ערכו לי קבלת פנים יפה ונתנו לי את ההרגשה שאחות אהובה נוספה להם . אברמלה ולאהלה היו ילדים קטנים . הם היו חביבים מאד והסתובבו כל הזמן מסביבי . הייתי אצלם כמה ימים . לקחתי מהם תמונות של המשפחה ונפרדנו בהתרגשות רבה .

חשמל

עד לפני יציאתי מוישניבה ,לא היה חשמל בעיירה . היינו משתמשים במנורות נפט מסוגים שונים כדי להאיר את הבית .

ערב יציאתי לארץ ישראל , הגיעו מודדים לבדוק כדי להכין תכנית לרשת חשמל בעיירה . שבוישניבה יהיה חשמל ....... בדיוק כשאני עוזבת ...... טלפון היה . אם רצינו להתקשר היינו הולכים לבית הדואר ומשם היינו מתקשרים .

בית ספר תרבות

לפני שנסעתי לארץ ישראל למדו בביה"ס 200 תלמידים ב-8 כתות . נפתח גן ילדים עברי , כולו על טהרת העברית . לעיירה הגיעו עוד אנשי חינוך : גננות , מורות ומורים צעירים יוצאי הסימנריון למורים של "תרבות" בוילנה . בית הספר התקדם מאד .

המורים החלו להתארגן בהסתדרות משלהם ואחי נכנס כחבר בהסתדרות המורים בוילנה . מצבם הכלכלי של המורים נעשה טוב יותר אבל עדיין אי אפשר היה להתפרנס ולקיים משפחה בכבוד , - מעבודת הוראה . כל ההתפתחות של ביה"ס , שהזכרתי, היתה תחת השלטון הפולני שאפשר ליהודים חופש בחינוך

הנסיעה לארץ ישראל

העגלה כבר עמדה ליד הבית וחכתה . לייבל ויעקב הירש , אחותי רבקה , ובניו של אחי עזרו לי להעלות את כל החבילות על העגלה . כל בני המשפחה עלו על העגלה , כדי ללוות אותי לתחנת הרכבת בבוגדנוב שהיתה מאד קרובה לוישניבה .

לאמא לא היה הכח לבוא אתנו לתחנה . התחבקתי אתה שעה ארוכה . היא עמדה ליד השער של ביתנו ברחוב ווילנער גאס ונופפה בידה לשלום . העגלה התקדמה . לאט לאט התרחקנו . אמא הלכה ונעשתה קטנה יותר עד שלא ראיתי אותה .

בתחנת הרכבת בבוגדנוב עמדו רבים מבני העיירה שבאו ללוות אותי . כולם אחלו לי דרך צלחה . כל אחד נתן עצות , רבים מסרו דרישת שלום לוישניבואים שכבר נמצאים בארץ . התחבקתי בחום ובדמעות עם לייבל ורבקה , עם טייבל , אברהם בנימין וחיימקה אהובי ועם בני עיירתי . הרכבת הגיעה . העלינו על הרכבת את כל הבגאז' (החבילות ) . אחי יעקב הירש עלה איתי לרכבת וליווה אותי עד לברנוביץ .

.....ניסינו לדחוס בנסיעה את כל מהות חיינו . היתה זאת שיחת פרידה במלוא מובן המילה . דיבר בהתפעלות על המורים והמורות החדשים שהגיעו לוישניבה , על השכלתם הרחבה , על הפתיחות הרבה שלהם שלא היתה בזמנו . דבר על המקצוע שהביא לו הרבה הערכה וכבוד אבל לא שכר . דבר בדאגה על עתיד ילדיו ועל עתיד משפחתו בגולה ועל חלומו לעלות לארץ ישראל . בקש ממני לכתוב מכתבים ולעדכן אותו על מה שקורה אתי . אמר שהוא רואה בחיוב את מהלך חיי שאני מובילה וכי הוא מקווה שאכן אהיה מאושרת . אמרתי לו שאעשה הכל כדי שיוכל לעלות לארץ עם כל בני המשפחה .

בברנוביץ נפרדנו . הוא נסע לוישניבה ואני המשכתי נרגשת , בדרכי ללבוב . עברנו ליד שדות , יערות , נהרות והגעתי ללבוב . עדיין לא הייתי בטוחה . פחדתי שיחזירו אותי בחזרה . ד"ר ויגודצקי נחשב לאישיות חשובה . אבל ההיפך הוא הנכון .

בלבוב , עברתי שוב בדיקה רפואית . תודה לאל ! ד"ר וינטר אמר לי שאין לי שחפת ושאני יכולה להמשיך בדרכי . מלבוב נסענו ,עם מלווה מיוחד , כל העולים מוורשה ומלבוב ברכבת מיוחדת לאניה פולוניה שעגנה בקונסטנצה , ברומניה .

מלבוב נסע אתי הסופר אשר ברש . ספרתי לו את הספור על השחפת . אשר ברש היה באותה תקופה שליח של הארץ בגרמניה ולאחר מכן הגיע לוורשה . הוא שמע אותי בענין רב ואמר : "אל תפחדי . אני מאחוריך "....

הגענו לקונסטנצה .

שלושה ימים הפלגנו מקונסטנצה לארץ ישראל , באניה הפולנית שנבנתה באותו זמן - פולוניה . קבלתי מחלת ים וכל זמן הנסיעה לא חדלתי מלהקיא .

הגעתי לארץ ישראל

ב- 12.10.1938 חול המועד סוכות , הגענו לתל אביב . הורידו אותנו בחבלים לסירה והביאו אותנו לחוף . גפירים באו לשאול אותי :"יש לך נשק?", "אני לא באה להרוס את הארץ אלא לבנות אותה", אמרתי . מרדכי רוגובין ובן דודו חיים גרזון , שהיו כבר בארץ כמה שנים , באו לקבל את פני . מאד היינו נרגשים . נסעתי אתם לרבקה , ל"משק הפועלות" בחדרה והייתי אצלה כמה ימים .

אני לומדת ב"משק הפועלות"

התחלתי ללמוד ב"משק הפועלות" בפתח תקוה . המטלטלין שלי היו כבר שם . היו אלו למודים וחקלאות . הכנה ללכת לקבוץ . הייתי שם שנתיים . שמה היה לי טוב . הרגשתי כמו דג במים . עבדתי קשה אבל היה מענין . הייתי שם סופרת , כתבתי מאמרים , כתבתי פליטונים ומה לא . הרגשתי שאני בין החברה .

התחתנתי במזל טוב

בי"ט חשוון תש"א , נובמבר 1940 , באנו בברית הנשואין מרדכי ואני . החופה נערכה בתל אביב בנוכחות גרשון וטובה אשתו , רבקה , והחברה שלנו , הוישניבואים . התחלנו את חיינו המשותפים בכפר-סבא , בה חיינו יחד במשך 42 שנים . הקמנו משפחה לתפארת . נולדו לנו שני ילדים , דבורה וצבי , מהם יש לנו הרבה נחת . יחד זכינו לחמישה נכדים מוצלחים ואני זכיתי לראות את הפלא בהולדת שתי נינותי .

לסיפור הבא על העיירה וישניבה
מכתבים מוישניבה

חזרה לדף הפתיחה
העיירה ואני

חתום בספר האורחים