שנות השלושיםחזרה לוישניבה 1929חזרתי לוישניבה . כבר לא גרתי בבית אחי . חזרתי לבית אמי . שם פינו לי מקום שאוכל לנהל את עבודתי . קניתי מכונת תפירה וכולם באו עם עבודה תיכף ומיד. היתה תחרות גדולה . היו עוד תופרות בעיירה , כולל התופרת שלמדתי אצלה ושלא התלהבה שאסע לוילנה ללמוד. היא התחילה להסיט שלא יבואו אלי. אני סגרתי את הפה ולא דברתי מטוב ועד רע . כשהיו מספרים לי ספורים עליה הייתי נמנעת מלענות. העבודה שלי היתה התשובה . הקליינטים נמשכו אלי בגלל עבודתי . בהתחלה נתנו לי מחיר נמוך שלא הספיק לי לאכול לחם . אבל כעבור זמן , התחלתי להתבסס . קבלתי תלמידות . שמי התחזק ויכולתי לדרוש מחיר יותר גבוה . מצבי השתפר מאד, בנינו עוד חדר עבודה עבורי , והייתי מרוצה בחלקי. היו לי קלינטים וישניבואים וגם תפרתי לגויים מהסביבה . קלינטיות מיוחדות היו הוילנאיות . נשים, שלבעליהן היו עסקים ביערות , מכירת עצים, נהול מחסני עצים , היו באות לוישניבה , משכירות חדר או יושבות בבית מלון בעיירה ותופרות גרדרובה ( בגוד) לכל העונה . היה כדאי להן לתפור בעיירה . העבודה היתה גם טובה וגם זולה יותר מאשר בעיר הגדולה. אני מאד אהבתי לתפור להן. הן הביאו משב רוח עירוני . רצו להיות אפנתיות והעבודה היתה מענינת . היו לי כמה תופעות שכדאי להזכיר . הגיע אלי קלינטית אחת גויה שבקשה לתפור שמלה. מאד התלהבה מאחת הדוגמאות בז'ורנל והתחלתי לעבוד. כשהשמלה היתה מוכנה חזרה בשמחה וצהלה לביתה. למחרת שבה אלי כשאפה בין שיניה. "מה קרה שאלתי?" "בעלי לא רוצה לראות אותי בשמלה הזאת " אמרה . "הוא אומר שאני נראית כמו מורה יהודיה אינטיליגנטית " . הייתי צריכה לשנות לה את השמלה . לגויים בסביבתנו היתה רק דוגמה אחת : שמלה ארוכה עד הקרסולים וכיווצים שמתחילים קצת למטה מהחזה , שרוולים ארוכים לחורף וקצרים לקיץ וזהו. פרמתי את מה שתפרתי ועשיתי לה מה שבקשה.
המשכתי בעבודתי , שמי התחזק.
אבל רציתי לעלות לארץ ישראל . הרצון היה חזק מכל דבר אחר . בנוסף קבלתי עדוד רב מאחי שהיה ציוני גדול וחלם אותו חלום. " המקום שלנו הוא אך ורק בארץ ישראל", אמר. "אין לנו מקום אחר. אם את יכולה, סעי"
"החלוץ " בוישניבההייתי מאד עסוקה בעבודתי. רציתי לרכוש לקוחות , רציתי להתפתח ולהתפרסם וזה דרש הרבה מאמץ . זה לא קל גם לעבוד וגם לנהל חיי חברה , אבל לא ויתרתי . בוישניבה , יסד את תנועת "החלוץ" חיים אברמסון כהמשך לחינוך הציוני ששרר בביה"ס תרבות. המשכתי , כמו בוילנה, להיות חברה ב"חלוץ" ואת זמני המועט הקדשתי לתנועה.בדרך כלל היינו נפגשים בביתו של איסר ברקמן , שם אפשר לנו לערוך את הפעולות. השתתפתי במערכת עתון "במעלה" שהוציא "החלוץ" . מדריכים הגיעו אלינו גם מוילנה ממרכז "החלוץ" ושליחים נשלחו להדריכנו לקראת העליה לארץ. המורים האהובים שלנו יסדו לנוער המתבגר חוגים לספרות תנ" ך והסטוריה. נתנו לנו הרצאות על תנועת העבודה בארץ כחלוצים . לא תמיד היה לי זמן להגיע לכל הפעולות אבל השתדלתי מאד. החלום הציוני הלך והתעצם. קבוצה של וישניבואים , חלוצים מ"החלוץ" היתה כבר בארץ מאז 1926. הם התרכזו בקבוץ ה"כובש" ששכן בעמק השבע בפתח תקווה . ביניהם היו גרשון רוגובין - אח של מרדכי בעלי ,חנה מלצר, דודמן אהרון, ב.צ. דיקנשטיין , דודמן שרה, אסתר היימן, פסח מגיד, שרה יוחס, משה רבינוביץ, פרדקה גיטליץ ורבקה קלמן .
החברה שלי חלמו רק חלום אחד , לעזוב את הגלות המנוונת ולעלות לארץ ישראל. לאלבום התמונות של תנועת החלוץ בוישניבה מתוך האתר של וישניבה
חיה וחברותיה מהחלוץ בוישניבה
מפלגותאי אפשר שלא להזכיר את המפלגות הרבות שהיו בתקופה זו בוישניבה :
|
|
לפרק הבא בסיפור חזרה לדף הפתיחה |