ילדות במלחמהזכרונות ממלחמת העולם ה-1מחוז גרודנההאולשנים לא סובלים אותנו . התלונות והצעקות במשטרה באולשן מגיעות לשמים . הגרמנים מחליטים להעביר אותנו למחוז גרודנה , לוולקוביסק . מפת האזור
המסע הגדול למחוז גרודנהאחרי פסח , לאחר שמונה חודשים באולשני , מגיע חיים הפוליצמען, עם עגלה וסוס זקן ( את הסוסים הצעירים שלחו למלחמה ) , מעמיס את מטלטלינו ומסע הפליטים הוישניבואים , מאולשני לוולקוביסק יוצא לדרך . כל משפחה מקבלת עגלה וסוס וכל פוליצמען אחראי מטעם הגרמנים על העברת קבוצה של ארבע משפחות והגעתם בשלום למקומם המיועד . תפקידו, גם , לעזור למשפחות להתמקם במקומם החדש . המבוגרים צועדים כמעט כל הדרך ברגל והילדים נמצאים על העגלה . הדרך ארוכה מאוד ולנו עגלה וסוס זקן . חילים גרמנים מלוים אותנו גם . מידי פעם עוצרים בדרך , מרתיחים מים ומוסיפים מעט סוכר שקבלנו מהגרמנים . את ה"תה " המיוחד הזה אנחנו שותים ואוכלים עם מעט פרוסות הלחם שקבלנו . כולם רצים לעשות את צרכיהם מאחורי העצים וממשיכים הלאה . עדיין קר . השלג מפוזר בחריצי האדמה . האדמה מתחילה להצמיח עשב ירוק . השמש מחממת קלות וגשם מטפטף לסרוגין . ריח אדמה טריה עולה באפי . אני זוכרת שני חיילים יושבים ואוכלים לחם מרוח בחמאה . אני שהייתי רעבה , ישבתי והסתכלתי עליהם , כנראה עם עיניים שחורות , גדולות ורעבות . הם לקחו לחם ומרחו ורצו לתת לי אבל לא לקחתי . התבישתי . אני זוכרת שנוסעים שעות רבות מחניה לחניה . בכל אופן , כילדה קטנה זה נראה לי הרבה . לא החלפנו בגדים . מי ינקה ומי יכבס בדרכים . בלילות הקרים ישנים בעגלות העץ עם גלגלי העץ או מתחת לעגלות . השמיכות והכרים שלקחנו עמנו עוזרים לנו להתחמם . את הסוסים משחררים ללילה מהעגלות . יצאנו ביום ראשון והגענו לשבת . שמחנו שלפחות נתנו לנו לחם , סוכר ומים בדרך . וולקוביסקעייפים , רעבים , רצוצים ועצובים הגענו למחוז גרודנה לעיר וולקוביסק . שם קבלו את פנינו במילכיקע הלקס, קניידלעך, כוס תה , לחם ומרגרינה. מה אגיד לך , עדיין בפי טעמם המיוחד . אני זוכרת שחשבתי "שאין מקום יותר טוב בעולם כולו מוולקוביסק" .כאן קראו את כולם לוועד להתפקד. הוועד רצה גם לראיין את ה"סחורה" שהגיעה . אני זוכרת צעקות , דבורים , התמרמרות . הולכים כל ה"גנבים" וכל אחד מתראיין ומציג את עצמו כבעל מקצוע . "גימאכט זיך ויכטיג" ( עשו עצמם חשובים) . " דער איז א פערד הענדלער און דער איז א שניידער " ( זה סוחר סוסים וזה חייט ) . מה שהביא לידי זה שגם היהודים הוולקוביסקים , כמו האולשנים, לא רוצים אותנו . אנחנו מהווים איום על פרנסת היהודים במקום . היהודים הוולקוביסקים מגיעים למסקנה שאין להם מקום בשביל הפליטים בעירם. לי , כפי שאת מתארת לך , לי לא אכפת מכל העסק . אני לא רעבה, הבטן לא מקרקרת וזהו . |
|
לפרק הבא בסיפור חזרה לדף הפתיחה |
