ילדות במלחמהזכרונות ממלחמת העולם ה-1אנחנו עוברים לכפר הציורי וויחודנצהאת קבוצת הוישניבואים הפליטים חילקו לכמה כפרים נטושים שנעזבו ע"י תושביהם הגויים שברחו לרוסיה . וישניבואים נשלחו לברסטוביץ , לניידורף לרוקון ולויחודניצע . אנחנו נשלחים עם עוד 6 משפחות וישניבואיות ומשפחה מבארון , לכפר ארוך ועזוב , לוויחודניצע . יחד עם משפחת הישובניק שגרה במקום מאז ומתמיד , אנחנו מונים עכשיו 8 משפחות יהודיות במקום . אני זוכרת שהיה זה כפר עם רחוב אחד ארוך מאד מוקף כרי דשא , יער גדול . חסידה קננה על אחד העמודים . פרד חרש במחרשת עץ את האדמה והשמש יצאה מבין העננים . הגענו לשם , אבא , אמא, אני ושלושת אחיותי . לייבל ויעקב הירש לא היו אתנו כפי שכבר ספרתי . לייבל התגייס לפאני בטליון (עבודות כפייה ) ויעקב הירש היה בשבי הגרמני. חיימקה הפוליצמען , הגיע אתנו לכפר להראות לנו איזו דירה אנו מקבלים . אמא הלכה אחריו , " חיימקה , גיב מיר א קליינינקע דירה און שכנים " ( חיימקה , תן לי דירה קטנה בלי שכנים ) . באולשן , נמאס היה לה לגור בבית אחד עם דיירים נוספים . " חיימקה , א קליינינקע שטיבאלע , נאר אליין " ( חיימקה , בית קטן , רק לבד ) . הבית שקבלנו היה באמת קטן ואבא הזכיר לה תמיד בלעג ," א קליינינקע שטיבאלע נאר אליין " ( בית קטן רק לבד ) . הביתהבית היה במרכז הכפר שהיה כפי שהזכרתי לך , רחוב ארוך . בית קטן . חדר לשינה וחדר למטבח . הרצפה היתה מכוסה בחול , (אח"כ הוספנו שקים ועץ ),היו בו שני תנורים . אחד היה פליטע (לבשול) בנויה והשני לאפיה. בחורף היה קר נורא בבית . הנוחיות בחוץ ומים שואבים מהבאר . אחותי רבקה היתה א באלעבאסטע (עקרת בית מצוינת ) . עזרה לאמא לבשל ולנקות . היתה מצחצחת ומבריקה כל זכוכית , כל חלון וכלי נחושת . כשהיתה מנקה את הרצפה לא היתה נותנת לאף אחד להכנס הביתה עד שהכל היה מוכן . היא היתה הבולטת בין כל ארבעת האחיות בחריצותה בבית . הבית היה מריח מנקיון בכפר למרות שהיו לו הרבה מגבלות . אחיותי האחרות עזרו בשדה ובבית אבל היא היתה ראויה לציון .השתכרנו מאכילת תפוחי אדמהספור שהיה כך היה . בסוף הכפר שכנה האחוזה של הגרף . בזמן המלחמה האחוזה שמשה מפקדה של הגרמנים . כשרק הגענו לויחודניצה התפלאנו לראות שדה תפוחי אדמה גדול מקיף את האחוזה . אנשים אספו משם תפוחי אדמה ואף אחד לא הפריע להם . גם אמא אספה תפוחי אדמה ובשלה במים ומלח . בשמחה רבה הגישה לנו עם שתיה ומתוך הקלה שהנה יש מה לאכול . אבל שוד ושבר . רק גמרנו לאכול התחלנו להרגיש כבדות ונפלנו כמו שכורים למשכב . היו הקאות וכאבי ראש לכולם . מה מסתבר ? שבשדה היו זרועים שני מיני תפוחי אדמה . בצד אחד של השדה תפוחי אדמה למאכל ומצד שני של השדה תפוחי אדמה לעשיית יין שרף . כשהגרמנים באו לראות , אמרו שהתפוחים שאכלנו טובים לעשיית יין שרף , ללחם וללאטקעס ( לביבות) ולא לבישול . לגרמנים לא היה אכפת שנוציא תפוחי אדמה . הכמות הספיקה להם ולנו .
אנחנו מתבססים בכפרחיים הפוליצמען הביא לנו תפוחי אדמה לזריעה , שעורה וחיטה וגם קצת זרעים של צנון , צנונית ובצל . כך התחלנו להתבסס . נתנו לנו דגן לעשות לחם. לאמא לא היה מה לעשות עם הדגן . מה עשתה ? היו לנו צ'יהונס (סירים מחרס) לבשל תפוחי אדמה. הרתיחה מים וחממה את התנור ושמה לתוך התנור שזה יתבשל ויאפה . זה היה טוב . זאת היתה דיסה טובה . יום אחד אבא בא הביתה ואמר שהוא יכול להשיג שתילים של טבק . הוא מכיר 3 זנים . זה כדאי . אם נצליח נוכל להתפרנס בכבוד . ובכן , אבא הלך לגויים , קנה את השתילים והתחילו החיים . זרענו טבק ובאמת מלאנו שקים מלאים . שקים של מוחורקה , זה המין הכי גס , שקים של בסרבקה שהיה להם עלים צהובים וריח נעים, והמולטן - המין הכי טוב שהיה לו ריח כמו דבש . אבא אמר שהמין הזה הוא בשביל אשה שאין לה ילדים . החרישה והשתילה נעשתה ע"י גויים . הגשם היה משקה . יבוש עלי הטבק היתה עבודה עדינה והצריכה מסירות ודיקנות . כל המשפחה היתה מתגיסת לעבודה זו . את הטבק היינו מוכרים לביאלסטוק לבי"חר לטבק .תמונות מויחודניצע, שנת 1996
לייבל חוזר הביתה ( 1917 )אחרי שנתיים בעבודות כפייה , מגיע לייבל לויחדניצע . הוא ספר שמצא חן בעיני הקצין והקצין נתן לו חופשה , זה נקרא אורלוב בגרמנית . את יכולה לתאר לך את השמחה . אח"כ נשאר כבר עמנו ולא חזר מהבקור . הקצין שבא לקחת אותו קבל שוחד מהמשפחה ולייבל נשאר בבית . בשבילנו היה נפלא שהוא נשאר אולם אני חושבת שלא בשביל חייו .
ביערהיער השתרע 20 מ' מהבית . באו לספר לנו שביער יש ליסיצעס (פטריות) כמו בשר , יאגדעס (אוכמנית) , פוזימקעס (תותי יער ) , וברושניקעס (תות יער מסוג אחר ) ואפשר לחיות . ( ארבע שנים חיינו על פירות יער . ארבע שנים שלא אכלנו בשר . העור ברגליים היה לבן , כל הסידן יצא אבל היה מה לאכול .) אני, שהייתי הכי קטנה בבית הייתי "נסחבת " אחרי אחי הגדולים לקטוף פירות . הגדולים , כמעט תמיד היו נעלמים לי בין העצים הגבוהים , כי לא כל כך רצו לקחת אותי . פעם אחת , כשאחי הגדולים נעלמו התחלתי צועקת בקול כפי שהיינו רגילים : " רבקה הו הההההו " , " גיטקע ,הו ה הו .. " רחל לאה הוהוהו.." " לייבל ....." כמובן אף אחד לא ענה , רק ההד .פתאם אני פוגשת את שומר היער . "מה את עושה כאן ילדה ?" הוא שואל . " אני אוספת אוכמניות " , אמרתי לו . "אסור לקחת , זה שייך לממשלה " .....אמר . עניתי לו " מה לי ממשלה , מה לי ממשלה , זה שייך לאלוהים ". השומר בא לישובניק היהודי , מתישב ואומר : "בכפר ישנה ילדה שלא מפחדת מאף אחד רק מאלוהים " . הוא ספר זאת כבדיחה אבל האמת היא שאסור היה לקטוף פירות ביער בלי רשות . אני בכל אופן אספתי יאגדעס והבאתי הביתה . על המפגש שלי עם השומר לא ספרתי בבית . לאבא נודע על כך כשבא לישובניק להתפלל ערבית . היו לי בכלל אפיונים של בת זקונים . כל מה שהגדולים עשו אני הייתי מחקה אותם ועושה כמוהם כמו "קוף אחרי בן אדם " . כולם הוציאו תפוחי אדמה - גם אני . היו נותנים לי סלסלה קטנה וגם אני הייתי אוספת תפוחי אדמה . בחורף היו לנו דובדבני בר שצמחו מעצמם בכל פינה בכפר. אחי היו הולכים עם שקים וקוטפים ואמא היתה שמה על הבוידעם ( עלית הגג ) . ככה זה היה מתרכך . אח"כ שמה לתנור וזה היה טעים . גם תפוחי עץ בר צמחו . היינו מעמידים בחלון הכפול בחורף וזה היה טוב .
בית הכנסת והישובניק שלנוביום הראשון לבואנו , בכניסה לויחודניצה , עמד ילד כבן 16 ושאל את אביו , " טאטע , וואס שלעפן דו יידן ?" ( אבא מדוע נסחבים לפה יהודים ? ") . זה היה שלוימלה בנו של הישובניק שגר במקום כל השנים . לאחיו של שלוימלה קראו דוד. דוד היה סוציאליסט . עבד בביאלסטוק ונלחם למען הרעיון שהיה בראשיתו . לישובניק היו שטחי אדמה , עדר פרות , בית והעיקר - ספר תורה . בשנה הראשונה שגרנו בכפר , אמא , אבא והוישניבואים האחרים היו הולכים 6 ק"מ לעיירה רוש לבית הכנסת , להתפלל ולהיות בין יהודים . אבל זה לא היה נוח . לא ליהודים ברוש שהתחיל להיות להם צפוף ולא לוישניבואים . בסופו של דבר החליטו להשאר בכפר ולהתפלל אצל הישובניק .הוא היה נפח, "שמיד" ביידיש , נכה . היתה לו רגל מעץ עד הברך . אשתו היתה יהודיה חלשה .ביתו הפך להיות בית כנסת קטן למנין שהיו מתאספים בו מידי יום ביומו. גם את ראש השנה ויום הכפורים עשינו בכפר ביחד . בראש השנה ויום הכפורים היינו הולכים כולנו לשמוע את התפילות , התקיעה בשופר ו"כל נדרי ". כשלייבל הגיע ,הצטרף למנין וגם הוא קרא בתורה .אנחנו הילדים לא הלכנו לבית הכנסת רק בחגים. לא ידענו להתפלל . לא למדנו במשך כל שנות המלחמה ולא ידענו קרוא וכתוב .תמונה מויחודניצע, שנת 1996
משחקי ילדות בוויחודניצהכל הילדים , היו מתאספים אצלינו בחצר .גם ילדים גויים עד גיל 12 . בגיל 12 היו השקצים הולכים להיות פאסטעכר ( רועים ) און נישט געדארפ הובן קיין צאצקעס .( ולא הצטרכו צעצועים ). על ידינו עמד בית נטוש . הבית עמד ללא חלונות , ללא דלת וללא גג . היינו אוספים לשם בקבוקים וגרוטאות והיינו ממלאים את הבקבוקים ב"חלב" מאדמת הסיד שהיתה באזור. היינו לוקחים גרבים קרועות וממלאים אותם בסמרטוטים. עטפים אותם וזה היה ראש הבובה . לזה היינו מוסיפים איזשהו בגד ישן או שמלה שהיינו תופרים , ומכווצים . כך היו לנו כמה בובות למשחק . שתי שכנות שלנו שהיו מבוגרות מאתנו שחקו בעצמות של כבש במשחק של חמש אבנים שאת מכירה מתקופת ילדותך . גם במחבואים שחקנו ואת מתארת לך שהיה היכן להתחבא . כדי להעסיק אותי, אמא למדה אותי לסרוג גרבים . מסרגות ומחט לא היו בנמצא . מה עשיתי ? מצאתי חוט ברזל ואמא עזרה לי לחתוך אותו ל-5 מסרגות וכך למדתי לסרוג גרבים . הייתי יושבת שעות , פורמת פוזמקאות שכבר לא היה להם שמוש או אפודה שלא היתה לה שמוש והייתי סורגת . גם מחט עשיתי באותה צורה , שעזרה לי לתפור בובות. לאחר זמן השיגו לי מחט מאחת השכנות הכפריות . הייתי גם מתקנת גרבים עם 5 מסרגות . רק חוטים היו חסרים . אני זוכרת שנשאר לי פעם מעט צמר . היות ואהבתי מאד חתולים סרגתי לחתולה שלי גרבים ובגד ושלחתי אותה לשלג לראות איך היא "נהנית " מהבגד החדש . גם האחיות ואמא יצאו יחד אתי ו"נהנו" מרעיונותי החדשניים . אחיותי לא רצו לסרוג . אני הייתי הכי מוכשרת .
טוב לבם של שכנינו הגויים בכפרכשהגענו לכפר ביום הראשון , השכנים , הגויים , שנשארו בכפר , הביאו לנו "קאשע קארטופל (פירה תפוחי אדמה ) און געשלוגענע אייער מיט חזיר" (וחביתה מקושקשת עם חזיר) . הגדולים לא אכלו את החזיר . לנו , הילדים , אבא אמר ש"לילדים מותר לאכול אחרי שבוע שהייתם בדרכים ולא אכלתם ". אנשי הכפר היו פשוטים וטובי לב . לכולם לא היה . לא לנו ולא להם . תמיד הקרינו חום. כשבאנו לכפר לא ידענו לדבר גוייש ( הכוונה לשפת הבלרוסית ) . מה עשו הילדים של השכנים שלנו . העמידו סירים , שולחן , כסא והראו לנו בשפתם , זה כסא וזה שולחן , זה פרח וזה סיר , ואנחנו חזרנו אחריהם . כך במשך תקופה למדנו את השפה . הייתי סקרנית מאד וקלטתי את השפה מהר מאד |
|
לפרק הבא בסיפור חזרה לדף הפתיחה |
