בחזרה לוישניבה

כך חגגו חתונה בעיירה מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה

יעקב הירש אלישקביץ מתחתן עם טייבל למשפחת דודמן

התחיל לחזר אחריה כשעוד גרנו באורווה . הם היו באותו גיל . טייבל היתה גבוהה בלונדינית , עינים גדולות , פנים גדולות , אף גדול . לא היתה יפהפיה אבל חיננית מאד. יעקב הירש היה בגובה בינוני . עינים פקחיות . בעל השכלה רחבה ומתאים את עצמו לגדול בתורה ולאיש הפשוט . אוהב אנשים , בעל יצר עצום לידע . מצבה הכלכלי של משפחתה , היה טוב . בימי המלחמה היתה להם מספרה ופרה שנתנה חלב . אנחנו חזרנו הביתה מהכפר , בלי כלום . גם את מעט הטבק שהבאנו מהכפר גזלו מאתנו הבולשביקים והפולנים . אבא כבר לא היה ולייבל לקח על עצמו את האחריות על עול הבית . האדמה היתה מכוסה חצץ וגפרית ולקח זמן "לפתוח" את האדמה , לעבדה עד שתתן את פריה . יעקב הירש מאד מצא חן בעיני משפחתה של טייבל . לא רק שחיזר אחריה בלהט , גם אבא שלה התאהב בו . אביה היה אינטליגנט . ידע גמרא , רוסית ובקי היה בתורה . היתה להם שפה משותפת . הם קבלו אותו כבן . בקיצור, מצא בית חם ואוהב. שנה לפני החתונה הגיעו הביתה, יעקב הירש עם הבחורה שלו , טייבל ואמרו לאמא שהם מתכוננים לעשות מסיבת אירושין . שתהיה מוכנה. אמא התרגשה מאד . בנה הבכור , שכל כך היתה גאה בו , עומד לבנות משפחה. כעבור חצי שנה בערך הלכו טייבל ויעקב הירש והמשפחות , לבית הכנסת , לשבת חתן ונתנו לו מפטיר . הוא לבש בגד חג והיא לבשה חצאית ירוקה ארוכה וחולצה ספורטיבית ירוקה . אחרי שחזרו מבית הכנסת התאספו שתי המשפחות בבית הוריה למסיבת אירושין . היתה שמחה גדולה. היתה ארוחת צהרים חגיגית ולאחר מכן ישבו ושרו ודברו והיה שמח . קצת שמחה בתוך כל העליבות הזאת של אחרי המלחמה. הזמנות נשלחו לכל הקרובים והידידים . המשפחה היתה הולכת להזמין קרובים חשובים במיוחד.

לכתיבת ההזמנה היו לוקחים פסוקים מספר "תהילים" וכמובן שלא שכחו את ירושלים.
חתן כלה מזל טוב .
סאי דורך שריפטליך , סאי מיט ווערטער
קומט באשאיינט מיט אונדז די ערטער.

תרגום: חתן כלה מזל טוב. בכתיבה או במלל בואו תאירו ותפארו את מקומות הישיבה ,עמנו.

כל מי שקבל הזמנה , וזה כל העיירה , היו שולחים בולקעס (לחמניות) . 6-10 לחמניות . היתה אשה שבשלה לכל החתונות. התפריט היה:
בקבלת הפנים:
דגים מלוחים וכבד קצוץ.
בארוחה : דגים -הכט , בשר עוף , מרק עם לוקשן ( אטריות) . את האטריות עשו לבד . בחתונה לא היה חלבי . הכל פליישיקע (בשרי) או פאראווה. מנה אחרונה: קומפוט (מרק פירות) . עוגות . הציוד: את הציוד לוקחים מכל העיירה. השנה היא 1921. הולכים לכל העיירה להשאיל סכ"ום וכלים . גם שולחנות , כסאות וספסלים .את השולחנות ערכו בבית . האחים והאחיות עזרו בהכנות . על השולחן פרשו מפות לבנות מבד של אריגה שהגויים ארגו. הכל עבודות יד. על השולחן עמדו פמוטים מצוחצחים ושתי חלות קלועות כמו לשבת . על השולחן הסכ"ום , הכוסות המבהיקות ובקבוקי היין. היין תוצרת בית כי לא היו יקבים אחרי המלחמה. החתונה התחילה אחה"צ . האמא של הכלה הדליקה את הנרות וקבלה את האורחים. הכלה יושבת על כסא מיוחד כשלצידה ילדות עם נרות בידיהן . הנשים ניגשות לכלה ומתנשקות עמה. החתן , בינתיים הולך לסדר את הנדוניה , והחתונה . 3 נגנים , כלי זמר , שהגיעו מאושמנה מנגנים שירי חתונה . שומעים היטב את הצ'לו, התוף והכנור.

החתן יושב בפינה אחרת .
שתי האמהות
מובילות את הכלה לחופה. החופה נערכת בחוץ. החתן מחכה בחוץ וגם כל המחותנים. כל העיירה עומדת וצופה בחופה. מסתובבים 7 פעמים מסביב לחתן . החתן אומר לכלה שיהיה נאמן לה לכל החיים , כדת משה וישראל .ושובר כוס לזכר חורבן הבית וירושלים. הכלי זמרים נגנו "הוי טאטע מאמע מאכט מיר חתונה." ( הוי אבא , אמא תחתנו אותי .) החתן והכלה הולכים מהחופה יחד. לפניהם הולכת התזמורת . חיה שרה מנדלייב'ס הולכת ורוקדת "כושר טאנץ "(רקוד כשר. ) זה התפקיד שלה בעיירה . לשמח חתן כלה . היא רוקדת עם מטפחת ביד אחת ומחזיקה את השמלה ביד שניה ורוקדת . כל העיירה הולכת אחריהם עד שנכנסים הביתה .

סדר הישיבה של האורחים בבית , ליד השולחנות:

מגיעים האורחים. את האורחים החשובים מושיבים ע"י החתן והכלה . המחותנים היותר רחוקים מושיבים יותר רחוק מהכלה. הקבצנים היו עומדים בחוץ, מחכים לאוכל. אם אורח לא היה מגיע, היו יושבים בקצה השולחן . הם היו 4-5 אנשים. היה גוי אחד , קבצן ידוע קלנצר היה שמו. בחתונה של אחי הגיע עם 2 סלים (טורבעס) . נתנו לו להכנס לחתונה והוא לקח את כל השיירים שהיו על השולחן .

בבית:

על השולחן מעמידים קערה לקבל את המתנות . כל אחד שהיה נותן את המתנה , מכריז" " מצד החתן... כך וכך " השני היה אומר " מצד הכלה, כך וכך..." המתנות היו כסף והכרזה היתה כמה כסף נותנים. לאחר המתנות ארוחת ערב . כשגמרנו לאכול מוציאים את השולחנות ומתחילים לרקוד. אלה שלא רקדו ישבו או עמדו והסתכלו בחדר. למוזיקנטים (למוסיקאים) היו משלמים בעד רקוד. אמנם קבלו כסף מההורים אבל גם מהרקדנים. רקדו אז וולס, טנגו, אלכסנדר טרעצי (פתחו את השער..). רקדו גם ביב שטייק, קראקוביאק והוולוז'ינאים רקדו קדריל- זהו רקוד ארוך. הולכים זוגות זוגות ומתחברים ביחד. הוישניבואים התבישו לרקוד קדריל. אמרו שזה מתאים לגויים , לא ליהודים. זה היה בעיני רקוד יפה מאד. הרקודים היו עד אור הבוקר. למרות שהבית שכן בין רחובות צרים אף אחד לא התלונן על רעש. אני, שהייתי קטנה , התחבאתי מאחורי הוילון של הדלת לצפות ברקודים ובכל מי שרקד. אבא לא היה ולאמא לא היה כח להאבק עמי. התגנבתי ונשארתי עד אור הבוקר. אחי ראה אותי ועשה עצמו שלא רואה . המוסיקה והרקודים מצאו חן בעיני . רק חזרנו מהכפר ומוסיקה כזאת לא שמעתי .

שבע ברכות:

שבוע לאחר החתונה עושים שבע ברכות .השמחה וההתרגשות מגיעים לשיא חדש. ביום שישי הכלה מדליקה את הנרות . בשבת בבוקרמובילים את הכלה לבית הכנסת לעזרת נשים. כל אחד בא לברך במזל טוב, בריאות ונחת. לאחר מכן חוזרות המשפחות הביתה לשבע ברכות . שוב שמחה , ארוחה חגיגית וברכות .

בשער כזה נכנס זוג יהודי לחיים משותפים .

לפרק הבא בסיפור
בית הספר תרבות בוישניבה

חזרה לדף הפתיחה
העיירה ואני

לאתר של וישניבה