ילדות במלחמה
זכרונות ממלחמת העולם ה-1
תחנה ראשונה -אולשני
אנחנו פליטים
ברל,
הדוד של אמא , אבא, אמא , אני, שני אחי ושלושת אחיותי יושבים על העגלה בדרך לאולשני . בחוץ קריר. חודש תשרי כמעט מאחורינו. אנחנו בדרך . לדוד ברל יש עגלה וסוס והוא מזמין אותנו אליו . אני יושבת על העגלה ואינני דואגת . יש מי שידאג . קצת קריר . גשם מטפטף . אנחנו נמצאים בין יום הכפורים לסוכות . אני נותנת יד לגיטקה , אחותי האהובה , כדי להרגיש חמימות . רעבים,אבל אולשני לא רחוקה ועוד מעט נגיע . אני חושבת שרוב הדרך ישנתי . אני לא זוכרת אם נסעו שם עוד עגלות . סביר להניח שכן . את צריכה להבין שהייתי ילדה קטנה , הכי צעירה במשפחה . אני זוכרת שדוקא אהבתי את הדרך . בעיני זה היה כמו טיול אבל טיול עצוב , כי אבא ואמא היו עצובים וגם האחים שלי .
הגענו לפנות ערב .
בערב חושך , איו חשמל ולכן אני חושבת שלפנות ערב . בחוץ הסתובבו הרבה חיילים גרמניים . המשפחה של הדוד קבלה אותנו לארוחת ערב . אני זוכרת שהדודה רבקה , אשתו של ברל , הגישה לנו אפילו לחם ושתינו תה . בבית של הדוד היו בסך הכל שני חדרים . אנחנו קבלנו חדר אחד ומיטה אחת . פרשנו שמיכות על הארץ וכך עברנו את הלילה .
למחרת בבוקר , קמתי ואני לא בבית שלי . כולנו רעבים . מעתה ואילך כל הזמן רעבים . התפללנו תפילת שחרית ואכלנו דיסה דלילה שאמא הגישה לנו . מצב האוכל בשוק בכי רע . השוק השחור פורח אבל ישנם מצרכים שגם בשוק השחור קשים להשגה . אם השגת פת לחם , עליך להחביא אותו במחבוא טוב . מצבנו די גרוע . הגרמנים חלקו אוכל עפ"י תלושים . 200 גרם לחם לנפש . אפשר עם זה להיות שבע ? היו כאלה שמכרו את הפרוסה האחרונה שלהם כדי לקנות משהו אחר . כשלא היה לחם חלקו לפת . קראו לזה "ברוצקה"
לדוד שלי
נתנו כינוי "דער קיסר " למה קיסר ? כי "לעבט וי א קיסר " ( חי כמו קיסר ") . הדוד אכל אוכל יותר טוב מאתנו וריח תבשילי הבשר שלו היה עולה באפינו לעיתים מזומנות . ואילו אמא שלי בשלה כמעט תמיד בלי בשר והדוד נהג ללעוג לה כדרכו בלחישה . כשהיא היתה מעמידה את הסיר , היה לוחש לה "פוסנע באבקעס" ( תפוחי אדמה בלי שמן ) .
.....מלבד הרעב שליווה אותנו , היינו ילדים . כשקמתי בבוקר הראשון יצאנו , כל הילדים לשחק בחוץ . הרבה מאד חיילים גרמנים הסתובבו בינינו בכל פינה . אולשני היתה גבול והיה צריך לשמור עליה מפני הרוסים . בלטו במיוחד והסבו את תשומת ליבי צורתם המיוחדת של הבתים במקום . אני זוכרת את השטרעייענדיקע דעכאלאך ( גגות הקש ) והמרפסות הסגורות . לכל בית היתה מרפסת מעץ בולטת החוצה וסגורה בחלונות זכוכית .
למעשה היינו ילדים חסרי מעש . לא לימודים ולא תעסוקה אחרת . במיוחד, מהיום הראשון אהבתי לשחק באדמה הבוצית . זו היתה ממש אדמת חימר בעלת איכות מיוחדת במינה . היתה לי חברה שיחד היינו בונות כל מיני פסלים .
מפת האזור
הבת של ברל
ליד ביתו של ברל גרה בתו עם ששת ילדיה . היו לה 3 בנים ו-3 בנות .
לעתים , אחיותי היו לנות אצלה . כשהגענו לאולשני הבת היתה בוילנה . באותה תקופת רעב היתה נוסעת לוילנה והיתה קונה אלטע זאכען ( בגדים משומשים ) והיתה מביא לאולשני , שם היה להם בקוש רב . זה אומר שהיה לה לחם. שהיה לה ממה לחיות . היה מתח אצלה בבית . בעלה היה כבר באמריקה . ככה היה מקובל בתקופה זו . קודם ראש המשפחה נוסע ומוצא פרנסה ואח"כ מביא את משפחתו . אבל בינתיים פרצה המלחמה .
בתקופה שהיינו ביחד לא התקבל כל מכתב ממנו .
לבת של ברל היה בן נחמד, יפה מראה ,קראו לו חצקלה . גם החיילים הגרמנים אהבו אותו . מה עשו ? תפרו לו חליפה קטנה של מדי צבא וגם רובה בנו לו , הכל לצורך צילומים . היו מצטלמים אתו ושולחים את התמונות למשפחותיהם .
על הפליטים הוישניבואים באולשני
הרבה משפחות וישניבואיות הגיעו מוישניבה לאולשן . אף משפחה יהודית לא התגוררה בחוץ . היה קר וכולם התגוררו אצל בני משפחה . צפוף , צפוף מאד . המשפחות היו גדולות הערימו קשיים על המקומיים שגם להם היו משפחות גדולות . . כפי שכבר הזכרתי , האוכל היה קשה להשגה . אני זוכרת שהיו וישניבואים שרעבו ממש . לא אשכח זוג מוישניבה שהסתובבו באולשן עם רגלים נפוחות מרעב וקור . הם הלכו כמו בתוך חלום . היו להם תשעה ילדים שלא טופלו . אני הייתי מסתכלת עליהם בפחד .
לעומת זאת משפחה מוישניבה הביאה עמה לאולשן את הפרה שלהם . כך שהיה להם חלב כל יום . אב המשפחה היה ספר . הוא פתח מיד מספרה והחל לשרת את החיילים והקצינים הגרמנים ואת תושבי המקום . המשפחה הזו לדוגמא יכלה לקנות בשוק השחור את מה שאפשר היה להשיג ובכך מנעה את הרעב הגדול שאחז במשפחות רבות וישניבואיות ואולשניות .
אני חולה בדיפטריה
יום שישי אחד של חורף , בתחילת הערב , נשארתי לבדי בבית .אמא ואבא לא היו בבית . הלכו לחפש אוכל . אחיותי היו בבית בת ה"קיסר " .היה לי משעמם . מה עשיתי ? יצאתי יחפה והתחלתיח לרקוד על השלג . מה אגיד לך , קבלתי חום גבוה וכליזמורים ( כלי זמר ) החלו לנגן לי בגרון . אמא החלה לרוץ מרופא לרופא ומפעלשער לפעלשער ( פעלשער - יודע קצת ברפואה ובעזרה ראשונה ) . אחי , לייבל , שקבל חופשה לשבת מהפאני בטליון
( עבודות כפייה ) הצטרף לריצה הזאת של אמא . אבא שלי לא הלך . תמיד היה מפונק , תמיד הרגיש לא טוב . איך אומר לך , " גקרכצייט די גאנצע צאייט" ( נאנח כל הזמן ) .
כל רופא אמר לנו שיש לי 15 דקות לחיות . אני זוכרת שחפשתי אויר ולא מצאתי . אמרו לנו ללכת לבית הכנסת שהפך לבית חולים . לשם הגיע טרנספורט של חיילים ופצועים וכנראה שיש גם תרופות נגד דיפטריה . כשהגענו לשם , תיכף קבלו אותנו . לייבל ידע היטב גרמנית וידע איך לדבר אתם . כשרק קבלתי את הזריקה קבלתי את הנשימה בחזרה . פשוט השתחררתי מזה . כל החיילים שבסביבת ביתנו ידעו את הבעיה שלי . כשהגענו הביתה החיילים החלו לצעוק , " לופט " לופט" הילדה צריכה "לופט" (אויר) ואמרו לאמא לפתוח את החלונות . אמא התחננה לפניהם לא לעשות זאת אבל הם שברו את החלונות ולילה שלם של שלג , קור ורוח ישנו עם חלונות שבורים , קופאים מקור כשאמא בוכה וליבי מתכווץ אליה. למחרת באו זגגים ותקנו את
החלונות .
הרופאים אמרו לי שעלי לשתות משהו מתוק , ריבה או אפילו סוכר . אבל , כפי שאת מתארת לך , לא היה להשיג בכסף מצרכים אלו ועד היום לא שתיתי ולא אכלתי .
כשחזרנו הביתה לוישניבה , בתום המלחמה הוסיפו לשמי , שהיה עד אז דבושה , את השם חיה ,"צום לעבן" ( לחיים ) ומאז נקרא שמי חיה דבושקה .
תמונות מביקור באולשני בשנת 1996
|