בחזרה לוישניבהבחזרה לוישניבהיעקב הירש , אחי הבכור , הכריע את הכף . אנחנו חוזרים לוישניבה . השנה היא 1920 . התארגנו חמש משפחות וישניבואיות לחזור יחד . שכרנו קרון רכבת ארזנו את השמיכות , הכרים , הכלים והבגדים שהיו לנו , לקחנו עמנו גם כמה שקים של טבק ויצאנו לתחנת הרכבת בעגלה וסוס . אהבתי מאד את ויחודניצה, למרות התנאים הקשים , בגלל הרגשת החופש , האוירה הנינוחה והטבע שספק לנו הכל בשפע . העונה היתה עונת הקיץ . השדות שוב מוריקים , הכפריים חורשים את האדמה , חסידה מקננת על אחד העמודים . נפרדנו מהשכנים הגויים , אתם חיינו יותר מארבע שנים , נפרדנו מהישובניק ואשתו ושמנו פעמינו לתחנת הרכבת . נפגשנו חמשת המשפחות בתחנה וחיכינו . הגברים , בעלי הזקן , היו עטופים בצעיף על פניהם כאילו כואבות להם השיניים . מדוע ? כי נודע לנו שהפילסוצקים ( חיילי הצבא הפולני ) גוזרים חצי זקן לכל יהודי שתופסים . מי יגיד להם לא ? ! חיכינו זמן רב והנה פלוגה של חיילים פולניים הגיעה לתחנה . הרכבת התקרבה לאט לאט ברעש גדול . בדקנו שכולם נמצאים , שהפעקלעך במקום והתכוננו לעלות לקרון ששכרנו . הרכבת עצרה . התחלנו לעלות לקרון . כמעט כל המשפחות עולות והנה נכנסים החיילים הפולניים , מגרשים אותנו , דוחפים אותנו שנצא מהקרון, כי הם צריכים את הקרון . פוחדים , מאוכזבים ומרוגזים אנחנו יורדים מהקרון . מה נעשה ? הילדים כבר צמאים ורעבים ואנחנו עדיין בתחנה . הרכבת התרחקה ,לאט לאט, משקשקת ומשאירה שובל לבן . לא הרחק מהפסים בור מים דלוחים . הדלי גם הוא טבע בבור . המשפחות מחליטות לעשות את הדרך חזרה לוישניבה שוב עם עגלות וסוסים . שוב שבוע ימים בדרכים . אחרי שבוע הגענו לוישניבה . בוישניבה עדיין לא שקט . הקרבות שפרצו בין רוסיה לפולין אחרי נסיגת הצבא הגרמני (1918) ממשיכים. העיירה עוברת מיד ליד עד לחתימת הסכם שלום וייצוב הגבול בין שתי המדינות. רק ב-1922 וישניבה נכללת בגבולות פולין.
אנחנו בוישניבההגענו לוישניבה בשנת 1920 אחרי חג הפסח בתקופת האביב. בוישניבה מצאנו חפירות באמצע השוק . לא מים , לא לחם ולא בולבעס ( תפוחי אדמה ) האדמה היתה מעורבת בחצץ כמו זכוכית עם פוספור כך שאפילו עשב לא צמח עליה . ריח של עופרת נישא בכל מקום . כל העצים היו מורעלים בעופרת . בכל חלקי העץ היתה תקועה עופרת של כדורי הרובים , גולגאלעך (כדורים קטנים ) עגולים . מצאנו שוחות בכל מרכז העיירה ,שהיה עד המלחמה - שוק , ובונקרים (מקלטים) מפוזרים בכל העיירה , הבנויים בשיטה מודרנית , מצוידים בחשמל , בתי שמוש , מטבחים ומרפאות עזרה ראשונה . הרבה צלבים היו מפוזרים בעיירה שהיו סימנים של קברי החיילים המתים . בעיירה היה חורבן והרס . בשוחות התישבו הגויים המקומיים שהיו מלאי תלונות לממשלה הפולנית שזונחת אותם ולא עוזרת להם להשתקם . הרחוב שלנו היה ריק. הכל היה מלא שוחות . גופות היו מושלכות כשקצת חול מכסה . כך שכבו הגופות. חלק מהקברים לא נחפרו מספיק לעומק ורגלים בצבצו מתוך הקבר. עצמות בני אדם התגלגלו ככה סתם . אח"כ אספו אותם וקברו בהר. מספר קטן של וישניבואים שחיו בעיירות בשכנות לוישניבה חזרו ב-1917 ובסוף המלחמה בשנת 1918 והתחילו לבנות את בתיהם . חסרו בעלי מקצוע, כמו בנאים ונגרים . צריך היה לחכות עד שיגמרו עבודה אחת וימשיכו לעבודה אחרת . אמא פרצה בבכי . אבא כבר לא היה , הבית היה שרוף , וקשה היה להשיג אוכל . דירות לא היו בהישג יד . בקצה העיירה נשארו כמה דירות . והנה שמענו שמתפנה דירה . אנחנו מגיעים , לא דובים ולא יער . היינו מיואשים . לבסוף נכנסנו לבית קטן שהיה אורוה של סוסים בוולוז'ינער גאס . היינו שלוש משפחות , משפחת לוין, משפחת אלישקביץ ומשפחת פודבורסקי . לאורוה היה קיר אחד פתוח . יעקב הירש ולייבל , יחד עם הבנים של המשפחות האחרות , עמדו וניקו את האורווה מהזבל והלכלוך שהיו בה וגם סגרו את הקיר הפתוח בקרשים. בנוסף , בנו מקרשים משטחי עץ ועליהם מלאו שקים בקש ששמשו מיטות לילדים הקטנים בעיקר, ולהורים . הבית היה קטן ולא לכולם היה מקום . המשפחות בקשו רשות מהשכן דוד הירש אלישקביץ' לישון על הגורן שלו . לייבל ישן יחד עם הבנים הבוגרים . יעקב הירש , שהתחיל לחזר אחרי טייבל ישן אצלם בבית . הבשול היה נעשה בחוץ תחת כפת השמים . כשהצטרכו לבשל ביצה הייתי הולכת לאמא של מרדכי (רוגובין). הם חזרו לעיירה לפנינו וביתם , בקצה וולוז'ינר גאס , נשאר שלם אחרי המלחמה.בינתים החורף הלך והתקרב . מה יהיה ? בחורף אי אפשר לחיות בתנאים כאלו. אמא שלי היתה ידידה של הרבנית מוולוז'ין . הבן של הרבנית החזיק מנסרה של קרשים בוישניבה והיה חבר טוב של טייבל ויעקב הירש . היתה לו דירה 3 חדרים , בשכירות , בבית מושל המחוז שבנה את הבית לעצמו לפני מלחמת העולם ה-1 . בית חדש , גדול ויפה מאד . בן הרבנית מוולוזי'ין מסר לאמא שלי , שרה-דבורה את הדירה שלו .
החיים בבית המושלהבית היה גדול מאד וארוך מאד . היו בו 20 חדרים . מלבדנו גרו בבית עוד הרבה שכנים . כולם היו גויים . אנחנו היינו היהודים היחידים . בחצר עמד בית שהיה המטבח. הרוסים בשלו במטבח . אמא שלי בשלה בחדר בבית ולא במטבח מפחד של ערבוב הכלים עם הכלים של הגויים . בחדר היתה לנו פלטת בישול המחחממת על עצים ומצורפת לתנור הבנוי מקרמיקה , שחמם את הבית .
השכנים בבית המושלפופ ופאפיחע זקנים מאד שהיו ההורים של אשת המושל . הם היו משכירים את הדירות וחיים משכר הדירות . חלק מהבית היה מושכר לאנדרא וונז'ה קונדרצקי. אנדרא היה קרוב משפחה של הגרף . תכונתו הבולטת ביותר היתה שאהב את הטיפה המרה ורוב הזמן היה שכור כלוט. בנוסף , שכן שלישי היה טכנאי מכונות שעבד בתרתק (מסגריה). כולם גויים רוסים המבשלים במטבח שהיה בנוי מחוץ לבית ואנחנו משפחה יהודית אחת . בינתים קנינו עצים והתחלנו לבנות את הבית . יעקב הירש היה כבר נשוי לטייבל וגר בביתו בקרבת השוק.
השתלשלות הענינים בבית המושלאנדרא וונז'ה , השכור , מחליט לנסוע ולהביא את אמו הזקנה מעיר הולדתו , לגור עמו . כ"כ להעביר את כל חפציהם , שלו ושל אמו . (אמרו שאמו היא יהודיה יפהפיה). כשהוא רק נסע, הגויים עשו מחלק מהבית שלו בי"ס של בלורוסיה והשאירו לו רק חדר אחד . לקחו מאתנו גם חדר והושיבו בו את מורה ביה"ס אנטוני סצקה . אנטוני סצקה היה גם נאצ'לניק פוסט (מנהל הדואר) . איש משכיל מאד. ידע תשע שפות ותענוג היחה לשוחח עמו .
אנדרא וונז'ה חוזראנדרא וונז'ה מביא את אמו ואת כל החפצים לחדר אחד . כשהוא רואה את מה שעוללו לו רוגז , כועס מתעצבן , רץ למטבח , לוקח סכין גדולה ואומר שהוא הולך לשחוט את סצקה המורה . מתחיל להיות רעש גדול . כל השכנים יצאו ובעינים נפחדות הסתכלו בנעשה . אנדרא צועק בקול גדול : "אני אשחט אותך " וסצקא עומד ולא יודע מה לעשות . מדבר בטוב , צועק . אחי לייבל עומד באמצע ומנסה במילים טובות להרגיע את השכור. " פאן (אדון) קונדרצקי , פאן קונדרצקי " ...... עד שהרגיע אותו .
אני עוברת לגור בבית אחיהרצח בעינים , הרעש והמהומה הפחידו אותי מאד . נבהלתי . אף פעם לא ראיתי מריבה כזאת . הסכין הבהילה אותי , הרצח בעינים, הרצון לשחוט ללא רחמנות , הרעידו אותי וגם הגויים זעזעו אותי . מה עשיתי ? ברחתי לבית אחי יעקב הירש וגיסתי טייבל . באתי , דפקתי בדלת ואמרתי לו : " אני פוחדת . אני לא חוזרת לשם . יש שם רוצחים . אני לא רוצה להיות שם ."נשארתי לגור אצל אחי . היה לי טוב אצלם . הם היו אנשים טובים , דואגים ואוהבים . הסתדרתי אתם מצוין . כשטייבל היתה עושה לי קצת צרות , למחרת כבר הייתי שוכחת . בעצם גם אני עשיתי לה צרות, במיוחד עם האוכל.לא הייתי אכלנית טובה . " א ביסאלע טרערן" ( קצת דמעות) ומסתדרים. אנחנו כמשפחה אהבנו מאד אחד את השני . כל דבר שנאמר בבית , נשמר כסוד שרק אנחנו יודעים עליו . היינו מאד דבוקים אחד לשני . יחד שמחנו ויחד כאבנו. אמא לא רצתה להתחתן שנית למרות שהיתה צעירה .
מה קרה ליתר בני המשפחה?למרות שאמא בשלה בנפרד ולא במטבח , הגיעו הבנים של הפופ והשתמשו בכליה . זה עבר את גב הסבל היהודי . אמא סבלה מאד . הכלים שלה נעשו "טרייפה". אמא אמרה: "מה , אני אלך לגהינום ?" באמצע החורף בשנת 1922 , אמא, לייבל,רחל לאה, רבקה , וגיטקה , עוברים לבית שלנו . הבית היה באמצע תהליך הבניה . בלי חלונות . היו יושבים עם תנור הברזל ומתחממים כל היום. את החלונות כיסו בשקים ושמיכות ומפות . קשה היה למצוא בעלי מלאכה .כל אנשי העיירה בנו את בתיהם , וכולם סבלו .
הנדראמא נדרה נדר שכאשר תגמור לבנות את הבית תאפה מצות לכולם . באמת , לאחר שנתיים אפתה מצות לכל העיירה .
אחי לייבל המסור והטובכשאבא מת מטיפוס בויחודניצה , לייבל נשא את עול הבית . לקח על עצמו את האחריות לעזור לאמא לגדל את אחיותי, ( אני גרתי אצל יעקב הירש), לעזור בפרנסת הבית . כשחזרנו לוישניבה לייבל עבד בכל מיני עבודות - סוחר מוכר , חקלאות. היה לנו 5 דסנצין ע"י הבית , כלומר 5-6 דונם אדמה שבה זרענו תפוחי אדמה ושעורה , בנוסף שכרנו אדמה לזריעה ומזה היה מפרנס את הבית . ליד הבית זרענו ירקות שהספיקו למשק הבית .לייבל היה יפה תואר, אח טוב , נאמן ובן טוב . לפי דעתי פחות מדי חשב על עצמו ועל חייו. הצליח לגמור לבנות את בית המשפחה , הצליח לחתן את אחותי הבוגרת רחל לאה וזה גרם לו לספוק רב. בזמנו הפנוי היה לומד תלמוד ומשנה בקבוצות הלימוד בבית הכנסת. כשאני נזכרת בדמותו ליבי בוכה בקרבי . |
|
לפרק הבא בסיפור חזרה לדף הפתיחה |