ילדות במלחמהזכרונות ממלחמת העולם ה-1יעקב הירש חוזר הביתה לכפר (1918)באביב 1918 חוזר יעקב הירש מהשבי בלבוש שחור נעול מגפים גבוהות שחורות . על גב החולצה ועל המגפים היה מצויר צלב אדום . אין לתאר את ההתרגשות הגדולה שאחזה בנו . סוף כל סוף כל המשפחה ביחד והעיקר, שני הבנים האהובים והמוצלחים נמצאים בינינו ואין יותר מה לדאוג . הרגשה של הקלה . כשחזר הביתה התחיל לחפש עבודה בהוראה . (הוא למד בוילנה , לפני המלחמה , השכלה "תרבות " - השכלה חפשית ונהיה למורה .) לבסוף קבל עבודה בעיירה ראש . שם למד , קבל קצת כסף ונתנו לו קעסט ( פירושו שהיה אוכל שבוע אצל הורה אחד ושבוע אצל הורה שני וכך הלאה ) . הוא גמר ללמד מחזור אחד וחזר הביתה . כאב לו מאד שלא למדנו ולא ידענו קרא וכתוב ומיד התישב ללמד אותנו לכתוב ולקרא . היינו כותבות מילים ומשפטים . קצת חשבון , קצת תורה וקצת על הנעשה בעולם , אבל לא להרבה זמן . באותה השנה , לקראת ראש השנה , ארגנו , לייבל ויעקב הירש מקהלה שבה השתתפו בין היתר גם משקה ,הירשל ושלום בערינקה, בס"ה 15 גברים . כלי נגינה שמשו להם מטאטא , מגרפה , מסור , ומעדר . זה היה משהו מיוחד . קודם כל , ההכנות לקראת המאורע , ההתרגשות , בחירת החומר , ואח"כ השירה בראש השנה שנערכה כמובן אצל הישובניק . יעקב הירש מקבל עבודה שניה בעיירה אחרת ע"י וולקוביסק - ידלובקה . שמה עבד שנה שלמה וקבל משכורת דלה . לא הגיע הביתה אלא רק לפסח ולסוכות . הוא גמר ללמד את השנה ומצא את בני המשפחה במצב קשה .
טיפוסבחורף 1920 היה מאד קר בבית שלנו . התחלתי ללכת לבית הגויים השכנים . שם היה חם ונעים . הילדים הגויים הזמינו אותי אליהם הביתה . לאם המשפחה קראו קשה והיו לה שלושה ילדים . היה להם הרבה חוטי צמר ומסרגות טובות ואני ישבתי וסרגתי להם גרבים שלמות , גרבים לתיקון . נכון שהייתי ילדה קטנה אבל אהבתי ליצור ועשיתי עבודה טובה להנאת המשפחה . הם אהבו אותי מאד ואני אהבתי להיות אצלם . בסביבות הכפר פרצה מגיפה של טיפוס בטן . הרבה אנשים נדבקו , חלו והלכו לעולמם . והנה גם אני חליתי במחלה . היו שני פעלשערים שאמרו שיכול להיות שהצמר שעבדתי אתו , היה לא נקי וכינה עלתה עלי ועקצה אותי . מה אומר לך , כל הבית נדבק במחלה האיומה הזאת . כולם סבלו מחום גבוה , כאבי בטן , חולשה . היחיד שלא חלה במחלה היה אחי לייבל . הוא בעצם החזיק את הבית , טפל ורץ להשיג רופא ותרופות .יעקב הירש היה בידלובקה כאשר חלינו וכלל לא ידע על מה שפקד אותנו . לייבל הולך בקור 6 ק"מ לעיירה רוש , ברגל על מנת לקבל ווליריאן להרגעה וליזול לרחוץ את הידיים . גיטקע במצב קשה . לוהטת מחום גבוה. לא היה להשיג פרעכער של גומי בשביל לשים בתוכו קרח כדי לשים לה על הראש .לקחנו מעגל שלפוחית שתן ממלאנו בקרח ושמנו לה על הראש . המים הקרים נזלו מתוך השלפוחית וזה היה גרוע . היא מתקררת. יש לה מן כויות קור, כמו מכה בראש שבקושי יוצאת מזה . רחל לאה , רבקה ואני מבריאות מהמחלה בעוד אבא , אמא , וגיטקה חולים מאד ועדיין רתוקים למיטה ............ זה קרה הרבה זמן לפני שבני הבית חלו . היה נהוג אצל הכפריים להתאסף ביחד ולדבר . דבר ראשון מתחילים לדבר על החלומות . אשה אחת שאלה אותי , "ואת ילדה , מה את חלמת ?" אמרתי " שהשמים נפלו על הארץ ואני הולכת וצועקת " . ענתה היא: " אבא שלך ימות " . ................ תמונה מויחודניצע, שנת 1996
מות אבאאני מדמינת עכשיו את אבא שלי שוכב חולה מאד ,סובל מחום גבוה כאבי בטן חזקים . העיירה רוש שולחת פעם אחת פעלשער . הפעלשער נותן רומיאנק (קאמומיל ) ובזה מסתים הענין . אנשים פוחדים להכנס אלינו הביתה כי זה מאד מדבק ורק לייבל הוא הכח המושיע . ...... בלילה האחרון לחייו לא ישנתי כל הלילה . אבא בקש כל הזמן מים קרים . לילה שלם גסס עד שנרדם . גופו היה מכווץ מיסורים . שכב על צידו כשיד אחת מורמת מתחת לראש . כך הורידו אותו מהמיטה והניחו אותו על הארץ . בחודש שבט מוקדם בבוקר , נכנסו בעלי מצווה . גימפל והבן שלו יוסלה , העמיסו את הגופה על מגלשה והביאו אותו לקבורה בעיירה רוש . ביהדות יש ביטוי ," א מצווה צו ביגרובן " ( מצווה לקבור ) " ומה שיותר מהר . אמא עוד שכבה חולה מאד,( שכבה שלושה וחצי חדשים במיטה ) , גיטקה חולה אנחנו ה"מבריאות", ולייבל המטפל . ישבנו שבעה . לא היו נרות . הדלקנו פנסים קטנים שתולים על הקיר .האמת שלא היה על מה לשבת . היו מטות מתפרקות , קראו לזה א פלוך . כשבני הבית הבריאו, עלו אחי ואמי לבית העלמין והנה אין זוכרים היכן אבא נקבר . אין קבר . " איפא קברתם ?" שאלנו את גימפל ואת יוסלה . עד היום איננו יודעים היכן הקבר.
יתמותאמרו לי שאבא מת . הרגשתי ריקנות בלב . בתור ילדה קבלתי את זה בעצב רב . חשבתי שאני אשמה שאבא מת וכל השנים היו לי נקיפות מצפון . בבית לא אמרו לי כלום . פחד נפל עלי . פחדתי לישון לבד והיו אתי צרות . במיוחד פחדתי משדים . היו מספרים אצלינו מעשיות על שדים . צורה להם של בני אדם ורגלים להם רגלי תרנגולות . שדים אלו גרים הרחק על ההרים . יש להזהר מהם ולראות שאין לנו כל עסקים אתם . אחרת יכולים לשאת אותנו להרים . כשהייתי הולכת בגשם , מים היו מטפטפים מהגג והטיפות היו עושות סימנים של עקבות רגלי תרנגולות . פחדתי שהנה השדים מגיעים . במשך היום אף אחד לא ידע שאני מפחדת . רק בלילה כשהייתי מתעוררת ורצה ממיטה למיטה . כשחזרנו לוישניבה ,הפחד הזה נמשך כמה שנים עד שאמא של גיסתי נפטרה . הנשים שרחצו את הגופה אמרו לי שאם אחזיק ברגליה אפסיק לפחד . אהבתי אותה מאד . החזקתי חזק ברגליה . הרגלים היו קרות כמו קרח . זה עזר לי מאד . מאז ועד היום הזה יותר אינני פוחדת .
יעקב הירש חוזר הביתה מידלובקהיעקב הירש , כפי שספרתי לך , גומר ללמד את השנה בידלובקה וחוזר הביתה לכפר . בדרך , בוולקוביסק הודיעו לו שאבא מת . קנה פירות ביניהם תפווזים שהיו יקרי מציאות וממתקים . כשהגיע לכפר , משפחת זלמן לוין לא נתנו לו להכנס לביתנו כי פחדו שידבק . הוא נשאר אצלם בבית ושלח את הדברים הטובים הביתה . אמא שהיתה חולה מאד , שאלה מי שולח כל כך הרבה דברים טובים , ומברכת , "שיהיה בריא " . היא לא ידעה שיעקב הירש הגיע . לא רצו להגיד לה כי היתה נעלבת שלא בא לראות אותה . היא לא הבינה שהמחלה כל כך מדבקת . אמא הבריאה אחרונה .
הביתה הביתהלאט לאט חזרנו לעצמנו .כולנו הבראנו והרגשנו יותר טוב . התחלנו קצת להתחזק . אבא כבר לא היה ואחי לקחו את הפקוד על השפחה . יעקב הירש מתחיל ללחוץ לעזוב את הכפר ולחזור לוישניבה . " נמאס לי להיות פליט ", אמר , " אני רוצה לחזור למקום שחיו בו אבות אבותי " . הוא רצה דוקא לוישניבה. אמא התנגדה . היא טענה שוישניבה חרבה , הבית שרוף ואין לנו למה לחזור . וולקוביסק , בכל זאת עיר " אמרה . יעקב הירש הכריע את הכף. אנחנו מתארגנים לחזור הביתה לוישניבה . |
|
לפרק הבא בסיפור חזרה לדף הפתיחה |
