מה אעשה כשאהיה גדולההחלטתי ללמוד מקצוע...........אהבתי מילדות תפירה. כשהיינו פליטים בכפר ויחודניצה במלחמת העולם ה-1 לא היה חוט ומחט להשיג , אפילו בעד כסף. מה עשיתי ? אמא עזרה לי לחתוך חוט ברזל ל-5 חלקים ועשיתי 5 מסרגות . בנוסף , למדה אותי אמי לסרוג גרבים והיתה לי תעסוקה . גם מחט עשינו מחוט ברזל והייתי תופרת בובות מכל מיני סמרטוטים . כך העסיקה אמא אותי שלא אשתעמם . למודים לא היו בכפר. ספרים גם לא. ומה כבר אפשר לעשות ? זאת היתה תעסוקה טובה. כשגדלתי , לא היה בעיירה מה ללמוד מלבד תפירה. לא היה לי למעשה ממה לבחור. תפירה היתה ידועה כמקצוע מכניס. לוקחים כמה "שיקסעס" (גויות צעירות לעזרה )ומנהלים "טיש" ("שולחן") עצמאי . מודעת לזה שאין לי כל אפשרות אחרת , אני מחליטה ללמוד תפירה. הלכתי עם אמא שלי לתופרת ועשינו הסכם בע"פ . שנה עבדתי בלי כסף . אמא שלמה לתופרת שכר למוד בסך 25$ ובשנה השניה התחלתי להרוויח קצת כסף. הייתי אז בת 12. בשנה הראשונה למדתי לתפור על מכונה וכל מיני גימורים. בשנה השניה כבר נתנו לי להכין למדידה. אומרים לי מה לעשות ואני מכליבה בחוט מכליב ומכינה למדידה . לא היה לי כל עסק עם הקלינטים. המצב החברתי בעיירה רחוק מלהיות טוב . באותה תקופה שלאחר מלחמת העולם ה-1 אין חברה , אין תנועת נוער בגילי, אין שום דבר מענין. שעמום אחד גדול. כל משפחה לוחמת את מלחמת הקיום על מנת לשרוד וכל המשפחה משתתפת במלחמה זו. אין לי באותה תקופה אף חבר . כשחוזרים מהמלחמה הביתה לא מוצאים את הרגיל. את לומדת עם בחורה בת 16 . איזה אינטרס (ענין) יש לה להתחבר אתי כשהיא בערב הולכת לטייל עם המורה ובבוקר לומדת בכתה א'? כל אחד חי עם עצמו. למי שלא היה חבר ישב בבית. הייתי הולכת לשוק בימי רביעי כדי להתערבב בין הקונים והמוכרים, לבית הכנסת הלכתי רק בימים נוראים , וכמו כן לביקור יולדת , לחתונות , לבריתות, ולהבדיל ללוויות.
ההווי החברתי אצל התופרתאצל התופרת היינו, המתלמדות, עובדות מ-8 בבוקר עד 12 בלילה. היינו יושבות, עובדות ומספרות סיפורים. היו 2 בנות שהיו מספרות אנקדוטות והיה שמח. אחת היתה נשואה והשניה הלכה עם בחור ולא יצא כלום. היו לתופרת המון קליינטים גם מפושטצה - ישוב חקלאי של הפולנים , כך שידינו היו תמיד מלאות בעבודה.
מעבר לקיר באותו הבית
היה בית מלאכה קטן בו עבדו קבוצה של 3 סנדלרים שתפרו מגפים לבעל הבית שלהם , מרדכי, אבא של אורי וועלוול . בחורים אלו ידעו את המלאכה היטב. מרדכי , בעל הבית, היה נוסע בין הירידים ומוכר את המגפים שתפרו לו . בעד הכסף היה קונה סחורה ושוב היו תופרים מגפים . השיחות שלנו קלחו גם מעבר לקיר. הקירות היו דקים והיינו משוחחים אחד עם השני כאילו בלי קיר. דברנו על העבודה , על אהבה , על המצב הכלכלי ועל מה לא...... ככה התידדנו מאד והיה שמח. בשנה השניה לעבודתי החלטתי שאני אחסוך קצת כסף ואסע ללמוד בוילנה. |
|
לפרק הבא בסיפור חזרה לדף הפתיחה |