ילדות במלחמה

זכרונות ממלחמת העולם ה-1

שריפה בעיירה

לא הרחק מעיירתנו , ב"בומבאלער וואלד" שכנו חזירי בר . הזקנים ספרו שפעם מצאו דב ישן את שנת החורף במערה של אזוב . ביער היו עצים עתיקים מימים ימימה , עצי לבנה זקופים , עצי ברוש ועצי אלון . פרי יער ערב לחיך , במיוחד אוכמניות שנקראו בשפה שלנו יאגדעס. פרחים לא היו אבל פטריות היו , הלישיצעס הצהובות שטעמם טוב מבשר . גם אגוזים קטנים היו ביער שקראו להם טערקישר ניס . בדרך כלל היו שם שקצים שרעו את הפרות וגנבים שנהגו להסתתר בין העצים . לפני בומבאלער וואלד היה יער קטן נוסף שנקרא "ווערצימרער וועלדל" וגם שם היו עצי לבנה , עצי אלון , פטריות ואוכמניות . שם אהבו לשכון הצוענים שהיו מגיעים פעמיים בשנה מהונגריה או מרומניה וממקומות אחרים . הצוענים היו מתאספים ומנגנים . הם הרי היו מוסיקאים . היו שרים כל כך ברגש שזה היה ממש נוגע לנשמה . איפה לקחו את כל הניגונים הללו ?

הייתי ילדה קטנה בת שלוש . את יודעת לפני כמה שנים? תעשי חשבון , אם נולדתי בשנת 1912 .

העונה היתה עונת הקיץ, שנת 1915. אני מתארת לעצמי שבבית הכנסת דברו כנראה בדאגה על המלחמה שמתקרבת.
בביתנו גרה גם משפחת אברהם ביני האופה . לאחר השריפה ברחוב החזירים ,( בוישניבה תמיד היו שריפות ), אמא רחמה עליהם והכניסה אותם לגור בביתנו . הם היו זוג מבוגרים במצב בריאותי טוב ובת רווקה זקנה . בנם ומשפחתו גרו לא הרחק מאתנו . אמא שלי הרשתה לאברהם ביני לאפות בתנור שלנו כי היה צריך לקיים את משפחתו . מה אומר לך , היא היתה טובה למעלה מכוחותיה . לאברהם ביני היה סוס ועגלה שבה הוביל לחם לכל בני העיירה . כשהיה אופה היה הבית מתמלא ניחוחות של אפיה וחום נורא וזה לא תמיד היה כל כך טוב .

באותו הקיץ (1915) חיילים רוסיים פשטו בוישניבה . אני זוכרת שנכנסו 3 חיילים עם נשק אלינו הביתה , בשעות אחה"צ . בקשו בתקיפות לעזוב את הבית כי הם עומדים לשרוף הכל . היתה בהלה בבית . אמא התחננה ובכתה שלא ישרפו . " מתי נוכל לחזור הביתה " שאלה, והם ענו " בקרוב , בקרוב " . אני זוכרת את האחים שלי יעקב הירש ולייבל עם אבא , חופרים בור בחצר ומחביאים את הכלים שהיו יקרים לנו. מתח, חרדה ועצבנות . החיילים זרזו אותנו . אני זוכרת שבכלל לא התרגשתי מכל ה"טומל " (רעש ביידיש ) הנורא . אברהם ביני ואשתו החלו לארוז שמיכות וכרים וכלים על העגלה שלהם . אנחנו לא יכולנו לקחת כמעט כלום כי לא היתה לנו עגלה . אמא בקשה מאברהם ביני שיקח אותי ואת אחותי גיטקע שהיתה מבוגרת ממני בשנתיים . אני זוכרת את החיילים מכניסים קש יבש לארונות ושופכים נפט .

כל העיירה החלה לרוץ בבהלה לכל עבר. אנחנו ברחנו לבומבאלער וואלד . גיטקע ואני ישבנו על העגלה עם אברהם ביני , אשתו , בתו שהיתה בחורה חלשה ושני נכדיהם . אחד מהם היה בגיל שלי . בשבילי זה היה "משחק " . הנה אנחנו יושבים על העגלה , כולם ממהרים , נרגזים מתרגשים ולי טוב ונעים . חלק הלכו ברגל וחלק על עגלות . גם גויים החלו לנוס , לא רק יהודים . הרעש והצעקות , האבק וההתרגשות היו עד לב השמים . רבים ברחו להתחבא ביער עד יעבור זעם .

הדרך ליער היתה דרך טבעית מעפר ואבנים והדי ההליכה והמנוסה ליוו את הבורחים . למעטים היו עגלות . זקנים וזקנות שבקושי סחבו את רגליהם , ילדים , מבוגרים עם חבילות שהספיקו לקחת עמם. אמא ואבא ואחי הגדולים הלכו ברגל כשבידיהם נושאים חבילות . בין יתר הדברים לקחו עמם סיר צ'הון (מברזל ) והדריי פיס ( 3 רגלים מברזל) על מנת שיוכלו להרתיח מים לתת לנו הילדים . בדרך, יעקב הירש רואה ילד עומד ובוכה . " מאמע , מאמע , אני רוצה את אמא . איפא אמא ? " מסתבר שבמהומה הגדולה משפחתו אבדה לו . משפחתו הגיעה להתארח מוולוז'ין לוישניבה וגם הם נאלצו לנוס כל עוד נפשם בם . יעקב הירש לקח אותו על הכתפים וכך נוסף לנו עוד ילד .

ביער מהומה. הדשא הטבעי הפך להיות מיטות טבעיות . חלק יושב , חלק עומד וכולם עוסקים ב"מה יהיה". אני וגיטקע יושבות על העגלה עם הנכדים של אברהם ביני ולא זזות מפחד לאבד אותם . אמא ואבא , שני אחי ושתי אחיותי הבוגרים מגיעים . אמא ואבא מרתיחים מים . תינוקות בוכים רוצים אוכל . אנשים עומדים חבורות חבורות. חלק עטופים טליתות , בידיהם סידור ומתפללים תפילת ערבית . גם את ספר התורה הצליחו להוציא מבית הכנסת . אני מתבוננת בעצים הגבוהים שצמרותיהם נוגעים בשמים . כמה שזה יפה . מתחיל להיות קצת קריר . מרחוק העיירה בוערת . שריפה . הכל נשרף . לשונות של אש מגיעות לשמים . אנשים מזילים דמעות . אנחנו הילדים , שומעים את קול הרעש של התותח ודווקא שמחים . בכל פעם ששומעים יריה , אנחנו רוקדים . בחוץ קריר . הגדולים אומרים שעלינו הילדים לישון מתחת לעגלה של הסוס כדי להשמר מהטל והלחות של היער . אני חושבת שלסוס גם קר , עובדה שאברהם ביני מכסה אותו בשמיכה ישנה . אנחנו נרדמים כי אנחנו עייפים מכל הרעש . בבוקר מתעוררים מעקיצות "המוראשקעס" (הנמלים, ביידיש) , מרעש האנשים ומרעב . שחר . ספק אור ספק חושך .מרחוק עדיין וישניבה נשרפת . לשונות האש עכשיו נמוכות יותר . ריח חריף של שריפה באויר .

שוב רעש . מתבוננת אנוכי בשמש שעולה לאט לאט ומכסה את השמים . כמה יפה הטבע . קבוצה של גברים עטופי טליתות מתפללים שחרית . הנשים מרתיחות מים . ילדים רבים ביניהם , מי יקבל לאכול ראשון . אמהות צועקות ומשתיקות . אנחנו אוכלים את הלחם שאברהם ביני האופה הביא , עם קצת ריבה ושותים תה שאמא מכינה , וטוב לנו ונעים . ריח המדורות הקטנות מתחת לדריי פיס- 3 רגלים מברזל ) מתפזר בכל היער . הנשים מבשלות תפוחי אדמה בתוך החול .קודם מביאים עצים ומדליקים מדורה ואח"כ לוקחים את תפוחי האדמה מכסים בחול ועל החול מניחים את הגחלים ומוסיפים עוד עצים . חלק מהתפוחי אדמה יוצאים אפויים מצוין וחלק קצת שרופים . כולם רעבים וכולם אוכלים בתיאבון .

בימים רגילים מתחבאים פה גנבים . מי מבדיל כעת בין גנבים ללא גנבים . חוץ מהעיירה שלנו מגיעים ליער גם יהודים מעיירות סמוכות והרעש והמהומה גדולים . את יודעת מה זה ששורפים לך את הבית ? שלא נדע . אבל כמו שאת מבינה ,אני בילדותיות שלי לא דואגת . עיף ורצוץ חוזר יעקב הירש מוולוז'ין . בתוך המהומה , בדרך לא דרך מחזיר את הילד לחיק משפחתו .

אחרי 3 ימים ביער, מכריזים על הפסקת אש בין הרוסים לגרמנים . נאמר לנו שאנחנו יכולים לבחור לנסוע לצד הרוסי , לצד של וולוז'ין , או לצד הגרמני שהיתה אולשני . אמא שלי בוחרת באולשן מכיוון שאחי יעקב הירש , משתמט מהצבא הרוסי . אבא שלם שוחד, 100 רובל,ונקבע כי הוא בכושר ירוד ולא מתאים להיות חייל .

אויזגעמוצ'עט (מעונים) אנחנו מחליטים לחזור לוישניבה . אברהם ביני ומשפחתו מחליטים להמשיך לנוע לכיוון הרוסי . עוד יומיים יעברו והיער שוב יחזור למצבו הקודם כאילו לא נגעה בו יד אדם . העיירה שרופה . האדמה חרוכה מהשריפה , הבית שלנו שרוף . האודים עוד עשנים ממאכלת האש . העיירה מריחה ריח של שריפה . כמו היער כך גם העירה נראית כאילו לא דרכה בה רגל אדם . הבתים בקצה העיירה נשארים שלמים . האש לא אכלה בהם . מעניין שהבית של אבא שלך שנמצא בקצה וולוז'ינר גאס לא נפגע , בתי הכנסת ולהבדיל בית המרחץ שרופים . ההקדש , לא נשרף . תארי לעצמך . משפחתנו נכנסת לגור בהקדש . המון משפחות עם ילדים גדולים וקטנים .

על נוחיות ורחצה אין מה לדבר . את הצרכים עושים כמובן תחת כיפת השמיים . חלק ישנים על הארץ חלק על מיטות הדומות לאלונקות . למשפחה שלי יש תוכנית לבנות את הבית . אבא שלי כבר קנה עצים ומדבר עם בעלי מקצוע . אבל לא כך הדבר .

בערב ראש השנה 1915 נודע שהגרמנים מתקרבים והנסיגה של הרוסים החלה . אני זוכרת שברחובות העיירה היו המון חיילים רוסיים . בשעה שקול התותחים של הגרמנים נשמע ברור והרוסים נסוגים , גם אנחנו התושבים כולם , יהודים וגויים מתחילים לעזוב את העיירה עד יעבור זעם .ושוב הפעם למי שיש עגלה מעמיס את מטלטליו . הדוד של אמא , ברל אלישקביץ, מגיע עם עגלה וסוס מאולשני ומציע לנו לבוא ולגור אתו שם. אני זוכרת שמעמיסים עגלה ואנחנו עולים על העגלה לאולשני . הדוד , אמא , אבא , אני , שלושת אחיותי ואחי הגדולים יעקב הירש ולייבל.

הגרמנים מתמקמים בעיירה . וישניבה הופכת חזית . נבנים בה שוחות לארכה ולרחבה ומקלטים רבים המצוידים בחשמל , מים , נשק , חימום , קרור , מזון וציוד רפואי . חיילים גרמניים ,נלחמים פנים מול פנים נגד חיילים רוסיים . ואנחנו נודדים .

לפרק הבא בסיפור
תחנה ראשונה - אולשני

חזרה לדף הפתיחה
העיירה ואני