שריפה בעיירה

לא הרחק מעיירתנו , ב"בומבאלער וואלד" שכנו חזירי בר . הזקנים ספרו שפעם מצאו דב ישן את שנת החורף במערה של אזוב . ביער היו עצים עתיקים מימים ימימה , עצי לבנה זקופים , עצי ברוש ועצי אלון . פרי יער ערב לחיך , במיוחד אוכמניות שנקראו בשפה שלנו יאגדעס. פרחים לא היו אבל פטריות היו , הלישיצעס הצהובות שטעמם טוב מבשר . גם אגוזים קטנים היו ביער שקראו להם טערקישר ניס . בדרך כלל היו שם שקצים שרעו את הפרות וגנבים שנהגו להסתתר בין העצים . לפני בומבאלער וואלד היה יער קטן נוסף שנקרא "ווערצימרער וועלדל" וגם שם היו עצי לבנה , עצי אלון , פטריות ואוכמניות . שם אהבו לשכון הצוענים שהיו מגיעים פעמיים בשנה מהונגריה או מרומניה וממקומות אחרים . הצוענים היו מתאספים ומנגנים . הם הרי היו מוסיקאים . היו שרים כל כך ברגש שזה היה ממש נוגע לנשמה . איפה לקחו את כל הניגונים הללו ?

הייתי ילדה קטנה בת שלוש . את יודעת לפני כמה שנים? תעשי חשבון , אם נולדתי בשנת 1912 .

העונה היתה עונת הקיץ, שנת 1915. אני מתארת לעצמי שבבית הכנסת דברו כנראה בדאגה על המלחמה שמתקרבת.
בביתנו גרה גם משפחת אברהם ביני האופה. לאחר השריפה ברחוב החזירים ,( בוישניבה תמיד היו שריפות ), אמא רחמה עליהם והכניסה אותם לגור בביתנו . הם היו זוג מבוגרים במצב בריאותי טוב ובת רווקה זקנה . בנם ומשפחתו גרו לא הרחק מאתנו . אמא שלי הרשתה לאברהם ביני לאפות בתנור שלנו כי היה צריך לקיים את משפחתו . מה אומר לך , היא היתה טובה למעלה מכוחותיה . לאברהם ביני היה סוס ועגלה שבה הוביל לחם לכל בני העיירה . כשהיה אופה היה הבית מתמלא ניחוחות של אפיה וחום נורא וזה לא תמיד היה כל כך טוב .

באותו הקיץ (1915) חיילים רוסיים פשטו בוישניבה . אני זוכרת שנכנסו 3 חיילים עם נשק אלינו הביתה , בשעות אחה"צ . בקשו בתקיפות לעזוב את הבית כי הם עומדים לשרוף הכל . היתה בהלה בבית . אמא התחננה ובכתה שלא ישרפו . " מתי נוכל לחזור הביתה " שאלה, והם ענו " בקרוב , בקרוב " . אני זוכרת את האחים שלי יעקב הירש ולייבל עם אבא , חופרים בור בחצר ומחביאים את הכלים שהיו יקרים לנו. מתח, חרדה ועצבנות . החיילים זרזו אותנו . אני זוכרת שבכלל לא התרגשתי מכל ה"טומל " (רעש ביידיש ) הנורא . אברהם ביני ואשתו החלו לארוז שמיכות וכרים וכלים על העגלה שלהם . אנחנו לא יכולנו לקחת כמעט כלום כי לא היתה לנו עגלה . אמא בקשה מאברהם ביני שיקח אותי ואת אחותי גיטקע שהיתה מבוגרת ממני בשנתיים . אני זוכרת את החיילים מכניסים קש יבש לארונות ושופכים נפט .

כל העיירה החלה לרוץ בבהלה לכל עבר. אנחנו ברחנו לבומבאלער וואלד . גיטקע ואני ישבנו על העגלה עם אברהם ביני , אשתו , בתו שהיתה בחורה חלשה ושני נכדיהם . אחד מהם היה בגיל שלי . בשבילי זה היה "משחק " . הנה אנחנו יושבים על העגלה , כולם ממהרים , נרגזים מתרגשים ולי טוב ונעים . חלק הלכו ברגל וחלק על עגלות . גם גויים החלו לנוס , לא רק יהודים . הרעש והצעקות , האבק וההתרגשות היו עד לב השמים . רבים ברחו להתחבא ביער עד יעבור זעם .

הדרך ליער היתה דרך טבעית מעפר ואבנים והדי ההליכה והמנוסה ליוו את הבורחים . למעטים היו עגלות . זקנים וזקנות שבקושי סחבו את רגליהם , ילדים , מבוגרים עם חבילות שהספיקו לקחת עמם. אמא ואבא ואחי הגדולים הלכו ברגל כשבידיהם נושאים חבילות . בין יתר הדברים לקחו עמם סיר צ'הון (מברזל ) והדריי פיס ( 3 רגלים מברזל) על מנת שיוכלו להרתיח מים לתת לנו הילדים . בדרך, יעקב הירש רואה ילד עומד ובוכה . " מאמע , מאמע , אני רוצה את אמא . איפא אמא ? " מסתבר שבמהומה הגדולה משפחתו אבדה לו . משפחתו הגיעה להתארח מוולוז'ין לוישניבה וגם הם נאלצו לנוס כל עוד נפשם בם . יעקב הירש לקח אותו על הכתפים וכך נוסף לנו עוד ילד .

ביער מהומה. הדשא הטבעי הפך להיות מיטות טבעיות . חלק יושב , חלק עומד וכולם עוסקים ב"מה יהיה". אני וגיטקע יושבות על העגלה עם הנכדים של אברהם ביני ולא זזות מפחד לאבד אותם . אמא ואבא , שני אחי ושתי אחיותי הבוגרים מגיעים . אמא ואבא מרתיחים מים . תינוקות בוכים רוצים אוכל . אנשים עומדים חבורות חבורות. חלק עטופים טליתות , בידיהם סידור ומתפללים תפילת ערבית . גם את ספר התורה הצליחו להוציא מבית הכנסת . אני מתבוננת בעצים הגבוהים שצמרותיהם נוגעים בשמים . כמה שזה יפה . מתחיל להיות קצת קריר . מרחוק העיירה בוערת . שריפה . הכל נשרף . לשונות של אש מגיעות לשמים . אנשים מזילים דמעות . אנחנו הילדים , שומעים את קול הרעש של התותח ודווקא שמחים . בכל פעם ששומעים יריה , אנחנו רוקדים . בחוץ קריר . הגדולים אומרים שעלינו הילדים לישון מתחת לעגלה של הסוס כדי להשמר מהטל והלחות של היער . אני חושבת שלסוס גם קר , עובדה שאברהם ביני מכסה אותו בשמיכה ישנה . אנחנו נרדמים כי אנחנו עייפים מכל הרעש . בבוקר מתעוררים מעקיצות "המוראשקעס" (הנמלים, ביידיש) , מרעש האנשים ומרעב . שחר . ספק אור ספק חושך .מרחוק עדיין וישניבה נשרפת . לשונות האש עכשיו נמוכות יותר . ריח חריף של שריפה באויר .

שוב רעש . מתבוננת אנוכי בשמש שעולה לאט לאט ומכסה את השמים . כמה יפה הטבע . קבוצה של גברים עטופי טליתות מתפללים שחרית . הנשים מרתיחות מים . ילדים רבים ביניהם , מי יקבל לאכול ראשון . אמהות צועקות ומשתיקות . אנחנו אוכלים את הלחם שאברהם ביני האופה הביא , עם קצת ריבה ושותים תה שאמא מכינה , וטוב לנו ונעים . ריח המדורות הקטנות מתחת לדריי פיס- 3 רגלים מברזל ) מתפזר בכל היער . הנשים מבשלות תפוחי אדמה בתוך החול .קודם מביאים עצים ומדליקים מדורה ואח"כ לוקחים את תפוחי האדמה מכסים בחול ועל החול מניחים את הגחלים ומוסיפים עוד עצים . חלק מהתפוחי אדמה יוצאים אפויים מצוין וחלק קצת שרופים . כולם רעבים וכולם אוכלים בתיאבון .

בימים רגילים מתחבאים פה גנבים . מי מבדיל כעת בין גנבים ללא גנבים . חוץ מהעיירה שלנו מגיעים ליער גם יהודים מעיירות סמוכות והרעש והמהומה גדולים . את יודעת מה זה ששורפים לך את הבית ? שלא נדע . אבל כמו שאת מבינה ,אני בילדותיות שלי לא דואגת . עיף ורצוץ חוזר יעקב הירש מוולוז'ין . בתוך המהומה , בדרך לא דרך מחזיר את הילד לחיק משפחתו .

אחרי 3 ימים ביער, מכריזים על הפסקת אש בין הרוסים לגרמנים . נאמר לנו שאנחנו יכולים לבחור לנסוע לצד הרוסי , לצד של וולוז'ין , או לצד הגרמני שהיתה אולשני . אמא שלי בוחרת באולשן מכיוון שאחי יעקב הירש , משתמט מהצבא הרוסי . אבא שלם שוחד, 100 רובל,ונקבע כי הוא בכושר ירוד ולא מתאים להיות חייל .

אויזגעמוצ'עט (מעונים) אנחנו מחליטים לחזור לוישניבה . אברהם ביני ומשפחתו מחליטים להמשיך לנוע לכיוון הרוסי . עוד יומיים יעברו והיער שוב יחזור למצבו הקודם כאילו לא נגעה בו יד אדם . העיירה שרופה . האדמה חרוכה מהשריפה , הבית שלנו שרוף . האודים עוד עשנים ממאכלת האש . העיירה מריחה ריח של שריפה . כמו היער כך גם העירה נראית כאילו לא דרכה בה רגל אדם . הבתים בקצה העיירה נשארים שלמים . האש לא אכלה בהם . מעניין שהבית של אבא שלך שנמצא בקצה וולוז'ינר גאס לא נפגע , בתי הכנסת ולהבדיל בית המרחץ שרופים . ההקדש , לא נשרף . תארי לעצמך . משפחתנו נכנסת לגור בהקדש. המון משפחות עם ילדים גדולים וקטנים .

על נוחיות ורחצה אין מה לדבר . את הצרכים עושים כמובן תחת כיפת השמיים . חלק ישנים על הארץ חלק על מיטות הדומות לאלונקות . למשפחה שלי יש תוכנית לבנות את הבית . אבא שלי כבר קנה עצים ומדבר עם בעלי מקצוע . אבל לא כך הדבר .

בערב ראש השנה 1915 נודע שהגרמנים מתקרבים והנסיגה של הרוסים החלה . אני זוכרת שברחובות העיירה היו המון חיילים רוסיים . בשעה שקול התותחים של הגרמנים נשמע ברור והרוסים נסוגים , גם אנחנו התושבים כולם , יהודים וגויים מתחילים לעזוב את העיירה עד יעבור זעם .ושוב הפעם למי שיש עגלה מעמיס את מטלטליו . הדוד של אמא , ברל אלישקביץ, מגיע עם עגלה וסוס מאולשני ומציע לנו לבוא ולגור אתו שם. אני זוכרת שמעמיסים עגלה ואנחנו עולים על העגלה לאולשני . הדוד , אמא , אבא , אני , שלושת אחיותי ואחי הגדולים יעקב הירש ולייבל.

הגרמנים מתמקמים בעיירה . וישניבה הופכת חזית . נבנים בה שוחות לארכה ולרחבה ומקלטים רבים המצוידים בחשמל , מים , נשק , חימום , קרור , מזון וציוד רפואי . חיילים גרמניים ,נלחמים פנים מול פנים נגד חיילים רוסיים . ואנחנו נודדים .