ילדות במלחמהזכרונות ממלחמת העולם ה-1שביתת נשקאני זוכרת שבאחד הימים , לפתע, באולשני , בשורה חדשה . הפסיקו לירות . שביתת נשק . כולם חשבו שהגיע סוף למלחמה . אנשים התחילו לחזור לבתיהם באולשן , למי שנותר כמובן בית . היתה הרגשה חגיגית שעוד מעט נחזור לביתינו בוישניבה . אני זוכרת רקודים ברחובות . גוי זקן , קראו לו ברז'ביץ , רקד עם פעמון למקל . מסביב עמדו הרבה אנשים וגם אני ואחותי גיטקה . היינו צמודות אחת לשניה . פתאום הגיע שגץ וסובב לי את הראש . נבהלתי מאד , בכיתי קצת אבל המשכנו להסתכל על הרוקדים . המציאות היתה אחרת . אנחנו מטרד
מה שיש לי לספר הוא , שככל שהזמן חלף , הוישניבואים והמשפחה שלנו בתוכם , התחלנו להפוך למטרד רציני ואיום על האולשנים . האולשנים היהודים התחילו ל"זמר" שאינם רוצים יותר את הפליטים שהביאו דוחק בבתיהם , צפיפות ולכלוך . הם פנו למליציה היהודית ,(שהיתה החוליה המקשרת עם האוכלוסיה היהודית ). הם פחדו שיתפסו להם את הבתים ואת מקומות העבודה .
לפתע פתאום נעשה צר המקום .
הדוד
ברל , אשתו רבקה
ומשפחתם התעייפו מאד מה"שליחות" שלקחו על עצמם . ביום בהיר אחד הגיע חיים הפוליצמען עם עגלה וסוס . ארזנו את הפעקלעך במפח נפש ובכעס על משפחת הדוד ועברנו לקארבי , כפר של גויים שנטשו אותו בתחילת המלחמה וברחו לרוסיה . הכפר שכן כ-2 ק"מ מאולשן . אתנו עברה עוד משפחה גדולה , משפחתו של
מיישקה דער קלימעייער
. אני לא זוכרת עוד משפחות . שלום לך אולשנישביתת הנשק נמשכה זמן קצר . התותח הראשון ירה והמלחמה שוב החלה . בא הקץ לכל החלומות של השיבה הביתה . מספר מועט של משפחות וישניבואיות שהיה להם כסף לשחד את הגרמנים ואת היהודים האולשנים נשארו במשך כל המלחמה באולשן . אחרי פסח ( 1916) הגיע חיים הפוליצמען עם עגלה וסוס זקן ( הסוסים הצעירים נשלחו למלחמה) , עזר להעמיס את מטלטלינו ומסע הפליטים הוישניבואים למחוז גרודנה החל . |
|
לפרק הבא בסיפור חזרה לדף הפתיחה |